|
כפית קפה, אחד סוכר, אחד סוכרזית.
שרשרת הPeace נפלה יום בהיר אחד אי שם באוסטרליה,
אולי איתה נפל גם חלק מהנאיביות.
השיער עדיין ארוך, הרגליים עדיין יחפות,
אבל נדמה שעכשיו הכל קצת יותר,
איך אומרים,
בוגר.
6.6.86. מי שנולד בקיץ לא בהכרח אוהב אותו.
ילדה של חורף בין אלפי אנשי ים
אבל גם נורא אוהבת ים.
הבייבי- Canon S1
אחותה- Canon EOS 300, 28-200mm
הראוייה- Nikon D80, 18-135mm
ואחת בקטנה- Canon SX100.
בקשה קטנה- אם אתם נחמדים, אל תדרגו ת'יצירות. בלי
ניקוד, "כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו
מייחסים למספרים חשיבות יתרה" (הנסיך הקטן/ אנטואן
דה סנט אכזיפרי).
תגובות עושות לה חיוך, חיוך זו מצווה... תעשו מצווה?
בסוף הנסיעה כבר ידעתי שאני אוהבת אותו, למרות שלקחו לי בדיוק
21 דקות להבין את זה.
|
בהתחלה באו סתם אנשים וחיבקו אותי, אחר כך באו החברים שהיום הם
כבא לא נחשבים לחברים שלי. שבכיתי להם על הכתף וביקשתי שיגידו
משהו מעודד, הם כולם אמרו את אותו משפט מרגיז ומזויף...
|
שאני שואל אותה כמה לשים היא אומרת לי- "לפי הטעם". אני שונא
את התשובה הזאת כי למרות שאין לי שום בעיית ראייה ואני רואה
מצויין, אני לא יודע כמה קמח לשים.
|
הכל התחיל מאיזה בוקר ביולי, שנסענו להביא את אבא שלה משדה
התעופה, אחרי שהוא חזר מעוד איזה פגישת עסקים שיש לו בערך כל
שבוע, ובגלל זה הוא בקושי רואה את גלי. לגלי יש גם אמא כמובן,
וגם אותה היא לא רואה יותר מדי, כי אמא שלה מאמינה בקריירה,
היא עיתונאית חשובה...
|
אני רואה אותה רוקדת
ויודעת שבחיים לא אהיה כמוה,
כמה שארצה, וזה מעציב אותי.
|
מעבירה את ידי בתוך החול
רוצה לספוג ולו מעט מן המקום הזה...
|
הפרידה הזאת רצה לי בראש כל כך הרבה פעמים.. וכשעמדתי שם מולך
וחייכת את החיוך המקסים שלך, לא זכרתי כלום...
|
אני כל כך רוצה אקדח עכשיו. רק לירות. לא בעצמי, לא באף אחד,
רק לצאת החוצה יחפה, להרגיש את הדשא הנעים דוקר את כפות
הרגליים שלי...
|
זה להיכנס לחדר, להרגיש שהוא עדיין שם
...להרגיש את הביחד הזה לכמה רגעים
|
ושוב הפס שרץ למטה שמודיע הודעות חדשות, והרוגים, ופצועים,
ודיווחים ופרשנות. ופרצופים יפים שמדווחים, ופרצופים מכוסים
בדם שרגע לפני היו עסוקים בדברים כל כך שונים...
|
אל תשנאי אותי, אני כותב לך כי אני רק רוצה שתדעי מי אני.
|
אתה כאן אבל לא כאן, כל כך רחוק, כל כך רוצה שתהיה כאן, ופשוט
שונאת את העובדה שהכל תלוי באוויר, עננים של חוסר ודאות, לגבי
הכל.
|
הרגשה של התחלה, מסך של "התקבלה הודעה חדשה" בפלאפון, הריח של
הגשם הראשון, להיות עטופה בפוך מכל הכיוונים עד שאי אפשר
לנשום, להתעורר ולראות שיש לי עוד ים זמן לישון, אימיילים
חדשים, תגובות מסטייג', שמה שאני מנגנת נשמע טוב
|
רציתי להגיד לך שלעשות שינוי בעצמך זה בכלל לא קל, ולמרות שאני
מתיימרת להיות ילדה חזקה אני בקושי מצליחה.
|
בעולם שלי הכל אפשר. יש הכל- רק תבחרו. הכל חוקי, הכל מותר...
|
29.6, 10:40, אני פוקחת זוג עיניים עייפות ובודקת מה השעה.
מתחפרת עם השמיכה הדקה שהבאתי לי, כי היה חם עם הפוך שאני כל
כך אוהבת. מתלבטת אם להמשיך לישון עוד קצת, או לקום ולהתחיל את
היום הזה שהולך לעבור בחוסר מעש מוחלט.
|
לטעום אותך, תוך שאני מיישרת את המבט לתוך העיניים המדהימות
שלך ואחר כך עוצמת, לשכוח הכל ולתת לך לסחוף אותי למקום אחר,
כמו שרק אתה יודע.
|
ובכל מילה שאתה אומר לי, בכל משפט, בכל הברה שמלווה בדיבור
במיוחד הזה שאני כל כך אוהבת ואתה מתעקש לחשוב שאני צוחקת
עלייך... בכל אלה אני לומדת דבר חדש, וזו פשוט הלמידה הכי
נפלאה שיש.
|
הולכת לשאול את ההורים שלי אם הם ראו במקרה את מה שאני מחפשת.
גם הם מהרהרים ואומרים שבאמת לא ראו את זה הרבה זמן. גם האחים,
גם החברים, כל כך מוזר שהדבר הזה נעלם ולא השאיר זכר.
|
מחר. מחר אני אקום מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, ויהיה כאן
שקט, אני אהיה לבד, וסוף סוף אני ארגיש חופש אמיתי, ממש כמו
בערב שבת.
|
"ואיך היינו מנסים להיכנס לאותו מעיל, יד שלי יד שלך, ועם היד
השנייה מחבקים את הגב של השני, ברגע כזה של נסיון לחקות סרט
נעורים אמריקאי"...
|
ברגע שאני רוצה לסיים עם הכתיבה עברי מתחיל לשיר.
"וזה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס".
|
אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
|
|
אני נכנס לדף
האחורי, רואה
מלא דמויות
ומתחיל לירות
בכולם.
ברוך גולדשטיין
במחשבות על
קאמבק. |
|
