|
Had consequence chosen differently,
had fate its ugly head?
My actions make me beautiful,
dignify the flesh.
Me, I am free.
I am free.
M. Stype, 1998
לפעמים
איני בטוח בכוחם של דברים
|
עלייך רק לברוח הרחק,
ממני והלאה
|
תנודות מן הסוג המורגש
הן סימן ליציבות
|
גם הפעם
חובות עצומים
ישולמו במילים
|
זה לא שאני לא רואה
את פני הדברים
|
שלנו
מאיתנו,
בגללנו
בזכותנו.
|
אפשר לנטוע עץ
גמד מידות
ולדמיין אותו משליך פירות
|
לא תהא עוד שתיקה שכזאת,
כי לא אתן
|
על מה ולמה
על ראש התורן
מתנוסס זיכרון כועס
|
אני חושב שבצורה דומה להבהיל
נלכדתי כך גם אני
|
בסלסלת הפרחים המתים
פיסות מבושמות של עצמי
|
היא מודה ליושב
שברום ספינתו
יקבע עובדות
|
אני לא מתרשם
מפרינססה שיודעת שהיא פרינססה
|
אתה בולם בפתאומיות,
בודק מעצורי שרירים,
אותך אני מכיר,
רק לא באופן רשמי.
|
כשהלב מעונן
ושמש רווחה
אינה מסוגלת לבצע תפקידה
|
אני לא רואה את האיפור המרוח
שקלקלו דמעותיה
|
אחרי כל הצבעים,
בקצה קשת הימים
שידענו.
|
תאווה,
עוורון מצא בך אם,
רק כדי שתוכלי לי.
|
יש בי מסמרים
שמחזקים את השקט,
אך לא מקבעים אותו
למקומו
|
על גבי השולחן,
תווי הסיבה מקבלים צורה.
|
לאיריס יש סופת ברקים
הניתכת עזה מעיניה,
מכה ללא רחם.
כבר שעה ארוכה
|
גם קנה רצוץ
הוא קנה שברפיונו
היה פעם נסמך.
|
בתה עוצמת עיניים
כדי לראות,
אצבעות לופתות
כדי להרפות,
|
בין שורות הכוכבים הלילה,
חיפושים שלא החלו
בזכות שובם אל נקודת המוצא.
|
השקט היחסי לימד אותי,
שאסור ללכוד רגעים.
יש להניח לנפשם להתחלף מעצמם,
שיצדיקו המשך ציפיה
|
מילים נקרעות מן האוויר
אוויר נתלש בידי מילים,
שברים מתאחים בידי מה שנאמר,
מה שנאמר קורע את הלב לאט, לאט.
|
לפי כללי האבל הנהוגים,
ידעתי והשכחתי
מעצמי לדעת.
|
שמץ של חיו בגיא בן הנום,
הירוק מטבעו מטעה לחשוב.
|
בדידות היא קשה,
אינך צריכה להסביר,
למצוא את החום
בחתולים ובמילים.
|
שמעתי
מילים שנאמרו,
כי ככה צריך.
הרוך שבקולה,
|
מריח את השעות
מנקבות את כרטיסיית החיים,
מן השקיקה המבעבעת
נובעים גם יסודות המר והמשמים.
|
איך שמותר לי לגעת,
חמקמק עם קמצוץ של חיבה.
איך שמותר לי לברוח
כשהאש כבר הוצתה.
|
זה לילה מעורער עכשיו.
זה לא זמן להאמין,
זה לא זמן להסחף אחרייך,
או לדעת כל דבר שלא יהיה.
|
חלום מקוצץ כנפיים דר
בשישה-עשר שברי מציאויות.
|
אם אתאר את הסערה
שהיא מחוללת בי
יהיה זה כהודאה.
|
וכי מה בדבר השער הסגור,
מחשכיו מספרים אודותיו
יותר מכפי שהוא.
|
כאן,
הקצב של מחוגי השעון,
רעשים קטנים של תנודות הזמן,
קובעים בינם לבין עצמם
עוד מזימה מרושעת אחת.
|
כשאני מספר
על חולשות ותנופות
|
היום
נפרמים התפרים האחרונים
שהוחזקו בעל כורחם
|
בפרץ של חולשה,
הוא רגע אחד של תומה,
מבט נוסף של מרחק
ולידתה של אשליה.
|
כשמפסיקות לכאוב החבלות
אתה יכול לדעת
שבאמת נפלת.
|
רואה את המוות צובט בחיים,
שופט את האמצע ללא רחמים,
חולב מהרגע שיר נכאים.
|
חפרתי בור
כדי לראות לעומקם של דברים
|
בלי חמלה, כמלח לפצע,
בלי אהבה לעור החשוף והרך.
שליח של עבר במקום של עתיד,
הכאב הזה איננו סביבי.
|
נשלח מחושים רבים להציץ,
לגעת-לא-לגעת
|
החלטתי כבר,
ולא בפעם אחת,
משך חיים שלמים:
|
הייתי אומר
אם הייתי שלם,
אם רק הייתי יודע
קצת יותר.
|
נפלא עד כדי מופרך
בממלכת הצללים
|
יש חלון הזדמנויות פתוח,
יש מבצר
בחשכה.
|
ברחוב מעבר לפינה,
עדיין מנגנים את אותה המנגינה,
כולם, או לפחות חלקם,
חוזרים אל מאורתם באוטובוס
|
למה,
הכי לבד זה בתוך ההמון,
הכי ביחד זו בדידות בצוותא.
|
כמה משמח שוב
להרגיש משהו,
כמה עצוב.
|
התעוררות אל מרחב של זמן
עם אוויר צלול מספיק
עד שאפשר ממש להאמין,
להעז מול הסיכויים.
|
והרצפה מחייכת,
כי היא שומעת אותך מתקרבת
|
עד כמה הרחקתי לכת
ממני עצמי,
חושש כבר לנסח באותיות
הרשעות מפלילות
|
אז מה את אומרת
על השדים והרוחות
|
ראיתי פעם
את צורת הענן הזאת
אבל הייתי אז אדם אחר.
|
ואם לא אשמיע עוד תחינות
ואם תשקוטנה הן לעומתי
ואם אתעוור להאזין,
לא יהיו עוד מילים.
|
הקציפה שבין שינייך
היא הדמעה שסירבת
שתתפרק מעינייך.
|
כמה מוזר להאלץ לחלוף
על פני שנים ומושבות,
לרצות להאמין שיש עוד,
כי זה לא מספיק לחיות ולמות.
|
ראיתי טיפה טורפת נתזים,
לכדי בועה,
לכדי נחיל,
הזורם כמו התוגה
בחלון נפשי,
כך היא זורמת בי.
|
את המתק
אני שומר בצד
לימים של ודאות עכורה
|
בפעם האחת שריקוד
הדהים צעדינו,
נמצאה נוסחה חד-פעמית
לאופן החמקמק
בו צריך להיות,
אך היה זה
רק בראשי.
|
העצמות מרגישות סדוקות
מכדי להחזיק את הצעד הבא,
האצבעות מרגישות מנוצלות
למטרה שאיננה שלהן.
|
חלון מאובק בקומה השנייה מביט
מבעד סימני האצבע ששרטטה עליו
|
הגפתי תריסים מאורות הלילה
וחלונות לדממה הראויה.
|
נלכדתי
היכן ששקרים מעידים על האמת.
|
יש שם
את כל שאפשר להמציא.
|
הורגלתי בריח שריפות באות והולכות
בנשימה.
|
זה מתחיל,
נקודות קטנות מכתיבות את הקו,
דרך מותווית
|
את לא חושפת דבר,
רק נחשפת במבוכה.
שגורמת שוב לתהות רק לרגע
האם את אותה נערת הפרס
|
מחשבות אחרות -
הן שאלות שזמנן הגיע.
|
ככה מרגישים הימים,
והלילות -
מתים.
|
ראיתי את מה שחוצץ,
אך לא מעבר.
כתבתי לה סיפור קצר
שנסיבותיו האריכוהו,
|
איני משחר לטרף
כפי שהיא חשה ניצודה.
|
כבר רגעים ארוכים,
ידי המושטת אל מול אוויר עומד,
חשוף, חבוט, שוקע לאיטי.
|
צמרות העצים נאנחות
מול רוח טובה אחרונה
המנשבת בהן רמזים ואזהרות.
|
לעץ המתנודד כשיכור כפוי,
יש לשלוח משב נגד של דממה
|
האם כך אומרים ברגש
את מה שלא
|
זה בכלל לא שיר אבסטרקטי
על קיום ומסגרות,
למרות שכך אולי טעית לכתוב.
|
אמרתי לה,
אמנם עומדות שתי רגליי נטועות בקרקע,
הרי שאוהב אותה יותר משיוכלו גם כל הכוכבים.
|
חובק ספר עב כרס,
כולו ניסיונותי לשכוח.
אבל למדתי, חבריי,
הכל במילא נשאר.
|
צריבה נולדת
אל עיניים שאינן יכולות עוד
לשאת את הראייה,
כל כך רוצות לישון.
|
סליחה שהרגשתי
על-לא-דבר,
החמצתי
מתוק למנוכר.
|
ליקטתי במו ידיים חבולות
רגעים שיעלו בשתיקותינו
כדי שלא תהינה ריקות.
|
איך זה כל הדברים הנפלאים,
האיומים,
הכלואים ביותר
מסתיימים באותה ההברה?
|
מכנס במהותי
את אבני הבניין של חיי
|
שערי שמים סגורים
לשמוע את אשר לא תאמרי.
בדד בשתיקה, אחד בדאגה,
אין כאן מנוס מלשאול מדוע,
|
אני מוכרח להודות,
יש משהו בכל הטענות נגדי:
אני די כפוף-גב
ביחס לספורטאים,
אני קצת נמוך
|
סימני השאלה שהיא
צריכים לעבור יישור
בלתי אנושי
|
צמיגים שרופים מסתובבים
עושים את אותן הטעויות
|
אם
אני סוחר חד-פעמי
במזימות
|
אני מגדיר לעצמי
את הדברים שאבקש
כבר מראש.
|
מילים שוב מגבות רעשי רקע,
ימים שוב מתעבים לכדי לילות,
ארגזים שוב נמלאים חפצי נצח
מתהום הנשייה שוב נחלצות הבטחות.
|
היא מתפתלת כמו שור רדום
ששכח סיבת זעם,
לכודה כמשחק.
|
עוצמת המכה
לא משתווה לעוצמת ההכרח,
עכשיו זה זמן לומר:
|
ככה אני נשמע כשאני
נסחף בדימויים.
|
בתווך בין שגיאות וקללות,
בין השד הפרטי וזה שכתוב בכוכבים.
|
דמעות של עייפות,
ציפיות על לא כיסוי.
שקיעה בהתהוות,
עטרה של התיישנות
|
אותם הקירות ראו רבבות של שורות
נכתבות ללא נמען
|
לא כי היא חרטה
על הסליחה שאצטער.
לא שהיא דג
ששוחה בי,
|
אין צורך במילים הרגע,
רק איתות להסכים
שמסכימים
|
איני יודע למה
את מכנה אותי בשמות
שלא מיטיבים לתאר אותי.
|
אל האוויר מתנדפות
כל הנשמות התועות
שאיבדו זה מכבר את דרכן.
|
לא,
לא יכול להפסיק לזכור.
|
הפעם,
נחשול שוצף בעד הלב.
|
ביום שבו אמרתי לה
'לא יהיה עוד'
בלשון שאינה משתמעת לשני פנים,
השתמע איזה פן שלישי.
|
בתוך אפלה שמבעדה לא זיהיתי עוד
ולו גם את ההחלטית שבמשאלותיי.
|
החיוך שלך מתפתל
עד מעבר למחוזות ההיגיון שלי,
רק אל תאמרי לי את שמך,
למען לא תהיי נשדדת
|
כל הצעדים שנדרכו
וטינפו את הלבן,
מתרוממים עכשיו ממרבצם.
|
עדר אנוש נולד לתהות
מה היא הדרך הנכונה.
|
.שמכתיבה רוח חדשה,
איפוק מרומם נפש מסתנן בהדרגה
..'תכתוב גם על המגע של השפל,
על הצחנה ועל לחות מחניקה'...
|
התאהבי את המחשבה
ששיטו בך
|
אני יודע שכתבת פעם
שימייך כמו ספינות טובעות.
|
תמיד היה כדי שלא יהיה עוד
ועוד ועוד
|
רואים אותי
על כל חולשותי,
מחפשים בי
סיבה טובה.
|
יש בפארק בול עץ ענק ומת,
שוכב בגבעה המערבית ומשקיף על השכונה החולמת.
|
לא היתה כאן
דומיה כפי זו הפוסעת
בצעדים כושלים,
אך בחטף,
כובשת עוד נימה.
|
התעכר החום שבעינייך,
שפתייך לא מתאמצות עוד
במחוות שאתרצה.
|
הרגע שוב נוזל,
כלום זולג מבין האצבעות.
זה מוות מטאפורי,
חיי בריחה ממציאות.
|
רק דבר אחד אוכל לספר אודותיה
היא מחייכת מדי יום רביעי
|
היא נרקמת מעצמה,
אורגת מבין החתכים הקטנים
לטיפה חמה.
|
ראיתי
שביעיית ציפורים עפה
במבנה הגנתי,
חץ מופנה כלפי פנים
|
בהתבתקות הצוהר
שעמד בינינו,
עמדתי וליבי אינו שלם.
|
תיקך הוורוד,
מתנדנד כמו להתריס
על כחול חיוור להכעיס.
|
על קו הטלפון,
מאזין אחד
וצל הרסני
|
חשבתי לכתוב שיר בשוק,
אבל דאגתי מהמשמעות הנוספת.
שלא תהא זו בסך הכל עוד דרך
להיות לא מובן כהלכה.
|
גם ספסל ברחוב צדדי יספיק,
או צל העץ.
במידה שהאדמה אינה מבוססת בבוצה,
רק שתשרה הרוח הטובה.
|
פחד הוא
דרך טובה לומר
שאין מלבד התשוקה
|
גם אמש סיפר שם רומאי אחד
מן הפרברים
על הקושי לבלוע
צפרדעים של אהבה
|
בא זמנם
להתפשר,
לגשר
בינם לבין עצמם.
|
בפינת הדרכים,
רחוב האהבה ושדרות הרעות,
נקודת התנגשות.
|
בנטל המחוגים
אשא אני,
הלילה.
|
מפלס דרך נגישה
בין הסודות שבחרתי
ובין הקולות שהותרתי נוהמים.
|
שמתאמץ, אני שותק.
כששותק, אני שותק.
כשאני שותק אני חושב
כמו מוות על הווה.
|
כמה מילים על הרגיעה
שאינה במקומה
|
עומד ומתבונן,
צועק בשיא השקט
|
'אם אתה עצוב', היא אומרת,
'אז תבכה'.
|
הסתחררתי במסירות הגדולה ממני
אל מול יכולותיה שלא תמו בי,
כי פעם עוד אהבתי.
|
לאור המצב
בלא הבחנה
ירי לכל עבר
מאש כוחותינו האחרונים
|
ואת יכולה לשאול,
ואת יכולה להתפלא,
ואת יכולה להשתחל במעלה הגב שלי
לזרום כנחשול,
כמו איזה עצב שמסרב לעזוב.
|
|
|
אני לא מבין את
המירוץ הזה, כל
פעם פריז דקר
פריז דקר פריז
דקר... לא יכלו
כבר להוציא את
הצוללת משם...
לא חבל על
המשפחות...
יוסי עמוס חזה
מוצא אשמים 80
מיל' מתחת למים. |
|
