|
Had consequence chosen differently,
had fate its ugly head?
My actions make me beautiful,
dignify the flesh.
Me, I am free.
I am free.
M. Stype, 1998
לפעמים
איני בטוח בכוחם של דברים
|
עלייך רק לברוח הרחק,
ממני והלאה
|
תנודות מן הסוג המורגש
הן סימן ליציבות
|
גם הפעם
חובות עצומים
ישולמו במילים
|
זה לא שאני לא רואה
את פני הדברים
|
שלנו
מאיתנו,
בגללנו
בזכותנו.
|
אפשר לנטוע עץ
גמד מידות
ולדמיין אותו משליך פירות
|
לא תהא עוד שתיקה שכזאת,
כי לא אתן
|
על מה ולמה
על ראש התורן
מתנוסס זיכרון כועס
|
אני חושב שבצורה דומה להבהיל
נלכדתי כך גם אני
|
בסלסלת הפרחים המתים
פיסות מבושמות של עצמי
|
היא מודה ליושב
שברום ספינתו
יקבע עובדות
|
אני לא מתרשם
מפרינססה שיודעת שהיא פרינססה
|
אתה בולם בפתאומיות,
בודק מעצורי שרירים,
אותך אני מכיר,
רק לא באופן רשמי.
|
כשהלב מעונן
ושמש רווחה
אינה מסוגלת לבצע תפקידה
|
אני לא רואה את האיפור המרוח
שקלקלו דמעותיה
|
אחרי כל הצבעים,
בקצה קשת הימים
שידענו.
|
תאווה,
עוורון מצא בך אם,
רק כדי שתוכלי לי.
|
יש בי מסמרים
שמחזקים את השקט,
אך לא מקבעים אותו
למקומו
|
על גבי השולחן,
תווי הסיבה מקבלים צורה.
|
לאיריס יש סופת ברקים
הניתכת עזה מעיניה,
מכה ללא רחם.
כבר שעה ארוכה
|
גם קנה רצוץ
הוא קנה שברפיונו
היה פעם נסמך.
|
בתה עוצמת עיניים
כדי לראות,
אצבעות לופתות
כדי להרפות,
|
בין שורות הכוכבים הלילה,
חיפושים שלא החלו
בזכות שובם אל נקודת המוצא.
|
השקט היחסי לימד אותי,
שאסור ללכוד רגעים.
יש להניח לנפשם להתחלף מעצמם,
שיצדיקו המשך ציפיה
|
מילים נקרעות מן האוויר
אוויר נתלש בידי מילים,
שברים מתאחים בידי מה שנאמר,
מה שנאמר קורע את הלב לאט, לאט.
|
לפי כללי האבל הנהוגים,
ידעתי והשכחתי
מעצמי לדעת.
|
שמץ של חיו בגיא בן הנום,
הירוק מטבעו מטעה לחשוב.
|
בדידות היא קשה,
אינך צריכה להסביר,
למצוא את החום
בחתולים ובמילים.
|
שמעתי
מילים שנאמרו,
כי ככה צריך.
הרוך שבקולה,
|
מריח את השעות
מנקבות את כרטיסיית החיים,
מן השקיקה המבעבעת
נובעים גם יסודות המר והמשמים.
|
איך שמותר לי לגעת,
חמקמק עם קמצוץ של חיבה.
איך שמותר לי לברוח
כשהאש כבר הוצתה.
|
זה לילה מעורער עכשיו.
זה לא זמן להאמין,
זה לא זמן להסחף אחרייך,
או לדעת כל דבר שלא יהיה.
|
חלום מקוצץ כנפיים דר
בשישה-עשר שברי מציאויות.
|
אם אתאר את הסערה
שהיא מחוללת בי
יהיה זה כהודאה.
|
וכי מה בדבר השער הסגור,
מחשכיו מספרים אודותיו
יותר מכפי שהוא.
|
כאן,
הקצב של מחוגי השעון,
רעשים קטנים של תנודות הזמן,
קובעים בינם לבין עצמם
עוד מזימה מרושעת אחת.
|
כשאני מספר
על חולשות ותנופות
|
היום
נפרמים התפרים האחרונים
שהוחזקו בעל כורחם
|
בפרץ של חולשה,
הוא רגע אחד של תומה,
מבט נוסף של מרחק
ולידתה של אשליה.
|
כשמפסיקות לכאוב החבלות
אתה יכול לדעת
שבאמת נפלת.
|
רואה את המוות צובט בחיים,
שופט את האמצע ללא רחמים,
חולב מהרגע שיר נכאים.
|
חפרתי בור
כדי לראות לעומקם של דברים
|
בלי חמלה, כמלח לפצע,
בלי אהבה לעור החשוף והרך.
שליח של עבר במקום של עתיד,
הכאב הזה איננו סביבי.
|
נשלח מחושים רבים להציץ,
לגעת-לא-לגעת
|
החלטתי כבר,
ולא בפעם אחת,
משך חיים שלמים:
|
הייתי אומר
אם הייתי שלם,
אם רק הייתי יודע
קצת יותר.
|
נפלא עד כדי מופרך
בממלכת הצללים
|
יש חלון הזדמנויות פתוח,
יש מבצר
בחשכה.
|
ברחוב מעבר לפינה,
עדיין מנגנים את אותה המנגינה,
כולם, או לפחות חלקם,
חוזרים אל מאורתם באוטובוס
|
למה,
הכי לבד זה בתוך ההמון,
הכי ביחד זו בדידות בצוותא.
|
כמה משמח שוב
להרגיש משהו,
כמה עצוב.
|
התעוררות אל מרחב של זמן
עם אוויר צלול מספיק
עד שאפשר ממש להאמין,
להעז מול הסיכויים.
|
והרצפה מחייכת,
כי היא שומעת אותך מתקרבת
|
עד כמה הרחקתי לכת
ממני עצמי,
חושש כבר לנסח באותיות
הרשעות מפלילות
|
אז מה את אומרת
על השדים והרוחות
|
ראיתי פעם
את צורת הענן הזאת
אבל הייתי אז אדם אחר.
|
ואם לא אשמיע עוד תחינות
ואם תשקוטנה הן לעומתי
ואם אתעוור להאזין,
לא יהיו עוד מילים.
|
הקציפה שבין שינייך
היא הדמעה שסירבת
שתתפרק מעינייך.
|
כמה מוזר להאלץ לחלוף
על פני שנים ומושבות,
לרצות להאמין שיש עוד,
כי זה לא מספיק לחיות ולמות.
|
ראיתי טיפה טורפת נתזים,
לכדי בועה,
לכדי נחיל,
הזורם כמו התוגה
בחלון נפשי,
כך היא זורמת בי.
|
את המתק
אני שומר בצד
לימים של ודאות עכורה
|
בפעם האחת שריקוד
הדהים צעדינו,
נמצאה נוסחה חד-פעמית
לאופן החמקמק
בו צריך להיות,
אך היה זה
רק בראשי.
|
העצמות מרגישות סדוקות
מכדי להחזיק את הצעד הבא,
האצבעות מרגישות מנוצלות
למטרה שאיננה שלהן.
|
חלון מאובק בקומה השנייה מביט
מבעד סימני האצבע ששרטטה עליו
|
הגפתי תריסים מאורות הלילה
וחלונות לדממה הראויה.
|
נלכדתי
היכן ששקרים מעידים על האמת.
|
יש שם
את כל שאפשר להמציא.
|
הורגלתי בריח שריפות באות והולכות
בנשימה.
|
זה מתחיל,
נקודות קטנות מכתיבות את הקו,
דרך מותווית
|
את לא חושפת דבר,
רק נחשפת במבוכה.
שגורמת שוב לתהות רק לרגע
האם את אותה נערת הפרס
|
מחשבות אחרות -
הן שאלות שזמנן הגיע.
|
ככה מרגישים הימים,
והלילות -
מתים.
|
ראיתי את מה שחוצץ,
אך לא מעבר.
כתבתי לה סיפור קצר
שנסיבותיו האריכוהו,
|
איני משחר לטרף
כפי שהיא חשה ניצודה.
|
כבר רגעים ארוכים,
ידי המושטת אל מול אוויר עומד,
חשוף, חבוט, שוקע לאיטי.
|
צמרות העצים נאנחות
מול רוח טובה אחרונה
המנשבת בהן רמזים ואזהרות.
|
לעץ המתנודד כשיכור כפוי,
יש לשלוח משב נגד של דממה
|
האם כך אומרים ברגש
את מה שלא
|
זה בכלל לא שיר אבסטרקטי
על קיום ומסגרות,
למרות שכך אולי טעית לכתוב.
|
אמרתי לה,
אמנם עומדות שתי רגליי נטועות בקרקע,
הרי שאוהב אותה יותר משיוכלו גם כל הכוכבים.
|
חובק ספר עב כרס,
כולו ניסיונותי לשכוח.
אבל למדתי, חבריי,
הכל במילא נשאר.
|
צריבה נולדת
אל עיניים שאינן יכולות עוד
לשאת את הראייה,
כל כך רוצות לישון.
|
סליחה שהרגשתי
על-לא-דבר,
החמצתי
מתוק למנוכר.
|
ליקטתי במו ידיים חבולות
רגעים שיעלו בשתיקותינו
כדי שלא תהינה ריקות.
|
איך זה כל הדברים הנפלאים,
האיומים,
הכלואים ביותר
מסתיימים באותה ההברה?
|
מכנס במהותי
את אבני הבניין של חיי
|
שערי שמים סגורים
לשמוע את אשר לא תאמרי.
בדד בשתיקה, אחד בדאגה,
אין כאן מנוס מלשאול מדוע,
|
אני מוכרח להודות,
יש משהו בכל הטענות נגדי:
אני די כפוף-גב
ביחס לספורטאים,
אני קצת נמוך
|
סימני השאלה שהיא
צריכים לעבור יישור
בלתי אנושי
|
צמיגים שרופים מסתובבים
עושים את אותן הטעויות
|
אם
אני סוחר חד-פעמי
במזימות
|
אני מגדיר לעצמי
את הדברים שאבקש
כבר מראש.
|
מילים שוב מגבות רעשי רקע,
ימים שוב מתעבים לכדי לילות,
ארגזים שוב נמלאים חפצי נצח
מתהום הנשייה שוב נחלצות הבטחות.
|
היא מתפתלת כמו שור רדום
ששכח סיבת זעם,
לכודה כמשחק.
|
עוצמת המכה
לא משתווה לעוצמת ההכרח,
עכשיו זה זמן לומר:
|
ככה אני נשמע כשאני
נסחף בדימויים.
|
בתווך בין שגיאות וקללות,
בין השד הפרטי וזה שכתוב בכוכבים.
|
דמעות של עייפות,
ציפיות על לא כיסוי.
שקיעה בהתהוות,
עטרה של התיישנות
|
אותם הקירות ראו רבבות של שורות
נכתבות ללא נמען
|
לא כי היא חרטה
על הסליחה שאצטער.
לא שהיא דג
ששוחה בי,
|
אין צורך במילים הרגע,
רק איתות להסכים
שמסכימים
|
איני יודע למה
את מכנה אותי בשמות
שלא מיטיבים לתאר אותי.
|
אל האוויר מתנדפות
כל הנשמות התועות
שאיבדו זה מכבר את דרכן.
|
לא,
לא יכול להפסיק לזכור.
|
הפעם,
נחשול שוצף בעד הלב.
|
ביום שבו אמרתי לה
'לא יהיה עוד'
בלשון שאינה משתמעת לשני פנים,
השתמע איזה פן שלישי.
|
בתוך אפלה שמבעדה לא זיהיתי עוד
ולו גם את ההחלטית שבמשאלותיי.
|
החיוך שלך מתפתל
עד מעבר למחוזות ההיגיון שלי,
רק אל תאמרי לי את שמך,
למען לא תהיי נשדדת
|
כל הצעדים שנדרכו
וטינפו את הלבן,
מתרוממים עכשיו ממרבצם.
|
עדר אנוש נולד לתהות
מה היא הדרך הנכונה.
|
.שמכתיבה רוח חדשה,
איפוק מרומם נפש מסתנן בהדרגה
..'תכתוב גם על המגע של השפל,
על הצחנה ועל לחות מחניקה'...
|
התאהבי את המחשבה
ששיטו בך
|
אני יודע שכתבת פעם
שימייך כמו ספינות טובעות.
|
תמיד היה כדי שלא יהיה עוד
ועוד ועוד
|
רואים אותי
על כל חולשותי,
מחפשים בי
סיבה טובה.
|
יש בפארק בול עץ ענק ומת,
שוכב בגבעה המערבית ומשקיף על השכונה החולמת.
|
לא היתה כאן
דומיה כפי זו הפוסעת
בצעדים כושלים,
אך בחטף,
כובשת עוד נימה.
|
התעכר החום שבעינייך,
שפתייך לא מתאמצות עוד
במחוות שאתרצה.
|
הרגע שוב נוזל,
כלום זולג מבין האצבעות.
זה מוות מטאפורי,
חיי בריחה ממציאות.
|
רק דבר אחד אוכל לספר אודותיה
היא מחייכת מדי יום רביעי
|
היא נרקמת מעצמה,
אורגת מבין החתכים הקטנים
לטיפה חמה.
|
ראיתי
שביעיית ציפורים עפה
במבנה הגנתי,
חץ מופנה כלפי פנים
|
בהתבתקות הצוהר
שעמד בינינו,
עמדתי וליבי אינו שלם.
|
תיקך הוורוד,
מתנדנד כמו להתריס
על כחול חיוור להכעיס.
|
על קו הטלפון,
מאזין אחד
וצל הרסני
|
חשבתי לכתוב שיר בשוק,
אבל דאגתי מהמשמעות הנוספת.
שלא תהא זו בסך הכל עוד דרך
להיות לא מובן כהלכה.
|
גם ספסל ברחוב צדדי יספיק,
או צל העץ.
במידה שהאדמה אינה מבוססת בבוצה,
רק שתשרה הרוח הטובה.
|
פחד הוא
דרך טובה לומר
שאין מלבד התשוקה
|
גם אמש סיפר שם רומאי אחד
מן הפרברים
על הקושי לבלוע
צפרדעים של אהבה
|
בא זמנם
להתפשר,
לגשר
בינם לבין עצמם.
|
בפינת הדרכים,
רחוב האהבה ושדרות הרעות,
נקודת התנגשות.
|
בנטל המחוגים
אשא אני,
הלילה.
|
מפלס דרך נגישה
בין הסודות שבחרתי
ובין הקולות שהותרתי נוהמים.
|
שמתאמץ, אני שותק.
כששותק, אני שותק.
כשאני שותק אני חושב
כמו מוות על הווה.
|
כמה מילים על הרגיעה
שאינה במקומה
|
עומד ומתבונן,
צועק בשיא השקט
|
'אם אתה עצוב', היא אומרת,
'אז תבכה'.
|
הסתחררתי במסירות הגדולה ממני
אל מול יכולותיה שלא תמו בי,
כי פעם עוד אהבתי.
|
לאור המצב
בלא הבחנה
ירי לכל עבר
מאש כוחותינו האחרונים
|
ואת יכולה לשאול,
ואת יכולה להתפלא,
ואת יכולה להשתחל במעלה הגב שלי
לזרום כנחשול,
כמו איזה עצב שמסרב לעזוב.
|
|
|
"למה תמיד
אני?"
הנאנסת הסדרתית |
|
