|
בסופו של דבר
לא יישאר לו כלום
פרט לבית שקט
באמצע יער בודד
והירח בו מביט
ושואל...
העולם מתחתיי ואני נקודת אור קטנה, פצפונת
ואני פרח קטן הנושק לעלים נושאי הטל
ואני שט, וצולל, ונושם...
|
Prologue
[the queen]
we were down by the isle when you showed me your grave
you took my hand and led me there
|
she sits down in shame
of blood stained memories
those thoughts so sharp they sting
but i'll keep whispering
|
על אדן חלוני ישבתי וכתבתי
ישבתי ובכיתי
על עולמי
|
בגלריית התמונות של החיים
גם אני בחרתי בחלומות
שההתחלה בהם היא הסוף
|
או, כמה מצחיקים הם הליצנים, הבזים לחיים,
ההומור מפלס דרכם בחשכת הבודדים,
ולך הכול כמו צליל רועם, שלא נותן מנוח,
חודר למוחך,
חודר הוא בשנתך.
|
כשכולם הולכים לברכה
אני נשאר בבית
|
וכשאכתוב שוב,
בנהרות לא יזרמו עוד מים
שישטפו את הדמעות.
|
לדחוף את המכתב הארור הזה
לתא הדואר של הגיהינום
עשינו זאת בעבר
ונעשה זאת שוב
|
והקוצים והזרדים
ורגליי המדממות
חותכים בי מלהמשיך
וכל החלומות, כל הנשמות
זועקים בשמי
|
ניחוחות של אביב, עוצרים מול חלוני,
מביטים פנימה, כילדים מול חלון ראווה
|
זר פרחים אדום
כמו צבוע במכחול
קורא בשמך צועק בוכה
הוא לא רוצה לנבול.
|
ימים גשומים מתקרבים אלי מהר
עם הלמות התופים של הגשם האפור...
|
נדמה שהשמיים חוזרים לסורם
ללא טיפות הגשם הניטפות משיערך
ללא כיסויי העיתון הרטובים, המכסים את חלומותינו...
|
והן שרות לצלילי פעמונים,
והן רוקדות לאור נרות עמום
כשלג הנוחת ברכות, על אדמת כוכבים...
|
הצורות שמתרוצצות
כמו עקבות של ילדים
זה רק זיכרונות
ועכשיו החורף כאן...
|
ובפחים רחוקים
ימצאו את מילותיי
זרוקות
קרועות...
|
עלה שלכת נופל, ועוד אחד
זה אני ורק אני, ואני סופר
ועוד אחד, אחד שהזהיב
|
|
|
לא, לא צריך
אור
אחת רצתה, פחדה
והסכימה |
|
