|
אני, אם אפשר כך לומר, כבר לא אני.
אני למחצה, פוחתת במהירות.
(ד.רביקוביץ)
שם במזרח מצאתי את
הדלק לבערת החיים המוזרם מן האף אל קרביים ריקות.
|
אגסים הטלתי מעיניי
כאילו הרו אישוניי תשעה ירחים
וכרעו ללדת ביגון.
|
עוד ידך נוגעת בי
וקמצוץ הבל נשפך אל תוך עיניך
|
"המנעות נשמרת בחפיסת שוקולד"
אני משננת לעצמי תוך שאני מתבשמת,
מחליקה ידיי לאורך הצוואר
ומתרוקנת
ממשקעים צפופים בבטן העליונה.
|
בעת שחרית
ניטלה רוח מן הגוף
וכאחד,
נדמו המילים-
|
חפרפרת זועמת התחפרה תחת העור
|
להאמין בראי שבעיניים
בראי להאמין
בעיניים
|
השלתי את כל הציפיות
ובלעתי הרבה אוויר
(כדי שיהיו נשיפות ארוכות ארוכות
בלי מילים שחוסמות את הדרך)
|
אני רואה אותך מקדש אותי בטבעת
והיא קטנה ורחוקה ואני
מכלה מרחקים בינינו בלעיסות קטנות
|
מערער את הגוף, את תוככי האדמה שבו.
ולא היה ניתן לעשות דבר
שכן, גם דקיקות כזו היא מצב תליש
|
רואה אותך; מטמורפוזה מגונדרת,
עטיפת צלופן צבעונית
של העונג אליו נקשרתי.
|
אין לנו הגנה מהימים הבאים,
מחזיקים מעמד אחרי רעידת האדמה בביתנו;
פורצלנים נופצו, תחת רגלינו נסדקה האדמה.
|
מצפים ממך לטפח את פרי בטנך, לזרוח,
לבעור יומם וליל.
|
ציפורים מצייצות בביבים.
צל שלא נגמר -
בין הסורגים.
|
אלה הילדים
שנובחים ומתרוצצים ונשכבים לישון מוקדם
כי החופש נוגע בקצה אפם
ומדגדג את שארית שפיותם.
|
להתמלא ממך פעימה אחר פעימה.
עד שלא נרגיש דבר
בצלילה הזו עד ש
|
טביעות רגליים דקיקות בחול סמיך
זכר למסע חיפושים תמים
גדוע גף,
|
את יפה וסמוקה
בין ענני חורף כבדים,
ממרחקים אני זוכר
את יפה וסמוקה.
|
כורעת אני
וגבי נבקע אל מולכם
כמו ים נשבר על מזח
|
הזדווגות של סיכול דעת ורגש
ידענו בשחרית אהבתנו
עד שהיינו קלים ובנינו
אין-כח-רק-משיכה
|
רגעים של דבש
שלא חוזרים אליי אתה מביא
ולוקח בעוזבך כל בוקר,
לא יהיה לי מנעול מספיק חזק
|
וההיא חושבת שהשתגעתי.
ואני,
חוזרת למוטב
של פעם
|
בעולם הזה
אותו ידעתם
נדאג לזכור
את שתיקתכם;
צרחה שאין
אדם יכול לה.
|
מה תאמר אם בכף ידי
אשא ציפור שיר נרעדת
ואאגרף אצבעותיי באחת?
|
אינני יודעת איך אצטייר בראשכם אך עשו עימי חסד והוקירו לי על
עיניי
טוו את שלל השירים לכדי אישיות ראויה
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
יצא לכם לתהות
איך קראו
לסטייק
כשהוא עדיין
קיפץ לו באחו? |
|
