|
דפנה נולדה ב-1975 וכותבת כבר מגיל 10, לפעמים ממבט
של ילדה ולפעמים ממבט של אישה.
הסיפור שלנו נגמר.
אולי נכתב איפשהו
אולי אפילו נמכר.
דרמת חיי
הסתיימה בטרגדיה
או קומדיה
של טעויות.
|
רעש של מישהו
שסגר אחריו את הדלת.
|
אל תלך.
כי בדיוק עכשיו התחלתי להבין
|
אמא.
את שוכבת כאן לצידי
האם את בוכה גם עליי?
אימא
את קצת מבולבלת.
אימא ואבא
תסלחו לי שרציתי ממכם
ללכת,
להיעלם.
|
אני יודעת שזו טעות
לתת ללב
להוביל.
אבל מזמן אבדה המפה
ואין שביל.
|
אתמול הייתי עצובה.
סתם כך
רציתי לבכות.
מן דגדוג בגרון
מטפס ועולה
מן עצב של שכרון.
|
ריח של רוח,
אויר צונן.
קור חמים
נוגע קלות באפי
|
לפני דקות מספר
גמר להתוודות
|
גבוה כמו הר,
אציל כמו אל.
הוא קרא לי "הרצליה"
הוא הביט בי דרך המראה.
שם משקפיים
כדי להסתיר את העיניים
שחיפשו משהו באי שקט נורא.
|
וכל עלה שינשור
יזכיר לך את עיניי היבשות,
עם כל דמעה שזלגה
כשידך בי נגעה.
|
ימים כלילות.
שקט אינסופי.
|
להיות לבד זה כמו
טיפה אחרונה של חלב בשקית.
|
עצבות
איש שלג
עומד ומביט סביבו
|
אני לא יכולה להיות איתך
רק לאהוב אותך ללילה אחד.
|
הוא אמר לי
תבכי ילדה
מותר לך לבכות,
תשפכי הכל,
ילדה, מותר לך לגלות.
ולא יכולתי לומר
לא הצלחתי לספר,
אז הוא אימץ אותי חזק ללבו
ואמר שהוא זוכר.
|
עולמי הקטן צפוף.
ואין יותר מקום.
הראש בתוך הקירות
החל להיות לחוץ.
|
השמש זורחת והשמיים בהירים
אך בליבי אני מרגישה דקירות.
אוהבת את זה שיש לו
עיניים שחורות.
|
כי במקום שבו מתאים ריבוע
אין מקום
למעגל.
וביום קייצי לא מתעטפים במעיל.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
החתול שמיל הוא
באמת משהו לא
רגיל, או שזה
סתם יחסי ציבור? |
|
