|
דפנה נולדה ב-1975 וכותבת כבר מגיל 10, לפעמים ממבט
של ילדה ולפעמים ממבט של אישה.
הסיפור שלנו נגמר.
אולי נכתב איפשהו
אולי אפילו נמכר.
דרמת חיי
הסתיימה בטרגדיה
או קומדיה
של טעויות.
|
רעש של מישהו
שסגר אחריו את הדלת.
|
אל תלך.
כי בדיוק עכשיו התחלתי להבין
|
אמא.
את שוכבת כאן לצידי
האם את בוכה גם עליי?
אימא
את קצת מבולבלת.
אימא ואבא
תסלחו לי שרציתי ממכם
ללכת,
להיעלם.
|
אני יודעת שזו טעות
לתת ללב
להוביל.
אבל מזמן אבדה המפה
ואין שביל.
|
אתמול הייתי עצובה.
סתם כך
רציתי לבכות.
מן דגדוג בגרון
מטפס ועולה
מן עצב של שכרון.
|
ריח של רוח,
אויר צונן.
קור חמים
נוגע קלות באפי
|
לפני דקות מספר
גמר להתוודות
|
גבוה כמו הר,
אציל כמו אל.
הוא קרא לי "הרצליה"
הוא הביט בי דרך המראה.
שם משקפיים
כדי להסתיר את העיניים
שחיפשו משהו באי שקט נורא.
|
וכל עלה שינשור
יזכיר לך את עיניי היבשות,
עם כל דמעה שזלגה
כשידך בי נגעה.
|
ימים כלילות.
שקט אינסופי.
|
להיות לבד זה כמו
טיפה אחרונה של חלב בשקית.
|
עצבות
איש שלג
עומד ומביט סביבו
|
אני לא יכולה להיות איתך
רק לאהוב אותך ללילה אחד.
|
הוא אמר לי
תבכי ילדה
מותר לך לבכות,
תשפכי הכל,
ילדה, מותר לך לגלות.
ולא יכולתי לומר
לא הצלחתי לספר,
אז הוא אימץ אותי חזק ללבו
ואמר שהוא זוכר.
|
עולמי הקטן צפוף.
ואין יותר מקום.
הראש בתוך הקירות
החל להיות לחוץ.
|
השמש זורחת והשמיים בהירים
אך בליבי אני מרגישה דקירות.
אוהבת את זה שיש לו
עיניים שחורות.
|
כי במקום שבו מתאים ריבוע
אין מקום
למעגל.
וביום קייצי לא מתעטפים במעיל.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
ויברא אלוהים את
האור וינוח,
ויברא את הארץ
והשמים וינוח,
ויברא את החיות
וינוח, ויברא את
האדם וראה כי
טוב וינוח,
ויברא את האישה
ומאז לא הוא ולא
האדם ינוח...
גולנצ'יק |
|
