|
אוהב להיות עצמו
גם אם הוא לא מושלם
מנגן באירופה
או על איזה אגם
"יפה, מעדותם של אדון הארי ועוזרו הנאמן סמית' עולה כי ברגע
שהונפה סכין השחיטה לגרונה של הפרה, פתח היצור את מיתרי גרונו
והחל מתחנן על חייו..."
|
כולו רצינו לעשות מוזיקה חשבנו שזה ישבור את כל הגבולות
והמוסכמות. מסתבר שלא. יש יותר מדי עצב ביחסים שבינינו לבין
הפלשתינים.
|
"אל תקרא לי ככה!" שונא שקוראים לי ככה, בעיקר בגלל שאני
ג'ינג'י. וכמו אצל רוב הג'ינג'ים הפיוזים אצלי נשרפים
צ'יק-צ'ק. אני גומל בלבי החלטה להוציא ת'מיץ לשוטר המשועמם.
נראה לאן זה יגיע.
|
הבן זונה מתעקש ומתקרב. אתה מסנן עליו משהו בערבית ומתכנן איך
תלחץ לו את היד ותגיד "יופי... אני שמח שנהנית... תבוא שוב
ב-28 למשהו..."
|
עשן כבד בצבע לא מוגדר יוצא עכשיו מהמדורה, לריאות שלי ישר,
מתחיל להיות לי לא נעים אבל אני מתעלם מזה עקב רחשי צעדים
מאחורי.
|
בבריחה אין קץ לצער
במחבוא לא תבוא שלווה
|
סליחה אדוני, אולי מעוניין, זווית ראיה משומשת
רואה את הכל חבל על הזמן
|
בו ברגע יש לי תחושה
(להוריד נעליים)
|
בו ברגע יש לי תחושה
(להוריד נעליים)
|
אשתנה להיות בן-אדם יותר טוב,
להשקיע קצת זמן בעצמי, לחשוב.
עוד ארים את ראשי. מה יכול להיות?
כמו אותן התקוות, כמו אותם חלומות.
|
הליצן שלי בוחק
הוא לא צוחק ולא בוכה
דמעה
שלא בטוח מאיזה רגש נסחטה
|
חומה של אימא טבע געש וגם עלה
יש מספרים כי אז נוצרה רעידת האדמה
וכשחזרו העלומות בבושת הפנים
הודיעה אימא טבע "יהיה משפט לסוררים!"
|
אם מסתכלים על כל המסביב
אם גודלים אל תוך הפחד
אם חיים את כל הרגשות שלנו...
|
עוצמת ת'עיניים ונרדמת
כמו פכפוך של מים ישנה
נושם אותך
|
ציירתי על החוט השקוף
נקודה שתראה אם הוא זז
|
בנוף שלי יש תלתלים ועיר זרה
וכל הכוונות מופנות אלי
שובר שיניים להבין את השפה
סורק ת'שטח, מתחת לתלתלים
רואים את כל הכוונות
|
ואני כמו קופסת פח ישנה
רועש וידע לשמור סודות
|
בלילות עודי חולם
את המראות אני זוכר
השמש בערה
באמצע השמיים
|
איש קטן עולם גדול
כמו צבוע במכחול
המציאות והחוכמה
היא לא ליפול.
|
פתיל הנר מתכלה, ברוחי מתכלות פנייך
נשיקה אחרונה בקצה של אפך הסולד
|
ומה זה עושה לך...?
זה לא קיים בשבילך
|
כל הצבעים בשמיים עכשיו
מסתדרים בציור דמיוני
העולם מתלבש לכבודך
גם אני
|
הריאות שלי, נכון, "מחסני ניקוטין בע"מ"
כמו שאת קוראת להם.
קחי, תגעי, תחזיקי ביד... לא לפחד...
רואה את השחור הזה פה? זה מהלילה
ההוא שברחת לאמא שלך...
|
צורה יש לו לסדק הזה
שבין התקרה לקיר
לשבת שמה, לשבור את הלבן
כמו איזה ציור ניאו-פוסט-מודרניסטי
לא מובן
|
רוצה שאני אבכה? כי הדמעות ממילא
חונקות לי את הגרון, כי זה מצב חרא,
זה לנשום רק %20, זה כאילו עקרו ממך
חלק ולא רוצים להחזיר. למרות שאפשר.
|
התנתקות בשבילי זה התחדשות.
|
התעוררתי פתאום כשחפץ מתכתי מצמיד את ראשי לכרית. עגול וקר
ובמידת מה מטריד בשעה כל כך מוקדמת בבוקר. השעון המעורר מול
עיניי הראה 3:42 בהבהוב אופטימי, בחוץ חושך של ינואר, ואני
שוכב חסר אונים לחלוטין מתחת למה שכל שכל ישר היה מדמיין כקנה
של נשק חם כלשהו
|
"פטר עוד לא הגיע," הוא עונה בלחץ באנגלית רצוצה. "אנחנו לא
יודעים היכן לחפש אותו עוד, המופע מתחיל עוד 20 דקות..."
הוא טורק את הדלתות שכבר המון הקהל מתכרבל בקירבתן. אין,
כנראה, כוונה לפתוח שערים. בינתיים אני מהרהר לעצמי. מוזר, מה
קרה?
|
האור נכבה ותאורת הבמה מופעלת. על תקרת האולם, שנקרא גם אולם
הספרייה, מצויירת ספריה מימי הבארוק. הדמויות המצוירות מביטות
באנושיות קפואה ושותקת על הנעשה מתחתם, בסבלנות של 400 שנה
מחכות לסוף הסיפור. קרוב לודאי שיש ספריה אמיתית כזו היכן שהוא
בסביבה.
|
"שתי דקות אני נותן לכם, אח"כ לא יהיה טוב, אמרתם מילה שלכם.
יאללה זזתם!"
שתי דקות, אתם קולטים?!
למצוא בן אדם שנעלם עם 53 אלף שקל בתיק בית ספר של הארי פוטר.
|
אחרי חמישים שנה נצבע את השחור,
נשחרר את כל הקיטור!
עכשיו אני ואתם, ביחד, הולכים אל האור.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני לא מאמינה
באלוהים, אבל
אנחנו לבטח
הבובות במשחק של
מישהו.
מישהו משועמם
אני חייבת
לציין.
מישהו אוהב
ברביות? |
|
