|
ילידת 85,
רגילה לכתוב דברים עוקצניים ומעניינים בתיאור הדף,
אבל לא כרגע.
מפוזרת בין כל הסיפורים אמת גדולה אחת והמון רגעים
קטנטנים, מתוקים ומרושעים, שמרכיבים אותה.
לא בטוחה אם האמת הזאת כולה רלוונטית להיום,
אבל בטוח זה היה רלוונטי מתיישהו. וגם עוד יהיה.
נקווה שיהיה שקט
זהו סוף החדשות.
פירות העונה - לבד זה לגמרי חופשי, ביסים אחרונים,
ג'יזס קרייסט.
'טיפשים', חושבת לעצמה, עדיין מחייכת. 'איך הם לא רואים?, איך
הם לא יודעים?', כבר קצת כועסת עליהם. 'מתרחש בי פלא!, אני חלק
מקסם!, איך אתם לא רואים?'
|
אני מחבק אותה, שואף את ריחה לתוכי, ועוצם עיני בשלווה מתוקה.
היא חושבת קצת ואז לוחשת, זה זמני, כן? אני מקווה שאתה יודע.
|
"העולם יפה ועגול?" עיניה הכחולות עקבו אחרי טבעות העשן, ראו
אותן מתמוססות לאט לאט באוויר, בזמן שאחרות נוצרות.
"כן.. עגול ויפה.." צחוק קטוע מהפינה החשוכה.
"העולם כזה עגול שתפלי על התחת בלי שתשימי לב מרוב שהוא עגול".
|
ואני מדברת המון ומהר, והיא מתרכזת בהכל כי היא יודעת שאם היא
תפספס מילה ותשאל אני אשתגע לחזור עליה.
|
אם הייתה לי מצלמה הייתי בטוח מצלמת את ההומלס ששוכב על המדרכה
כשדמותו משתקפת בסניף של מקדונלדס. חשבתי שזאת תצא תמונה
מדהימה. הומור דק.
|
פתאום, מעל לגדר הלבנים, היו מופיעות עשרות בועות סבון
צבעוניות.
עשרות בועות בכל הגדלים, בכל הצבעים, אפילו בכלמיני צורות. זה
הייה כמעט מסנוור.. זה הייה נדמה כאילו שמישהו החליט להחיות
את הסרטים המצויירים האלו של פעם וליצור עננים ועננים של בועות
סבון יפייפ
|
"מה פגום? הוא נראה בדיוק כמוך!"
"מה זה החוגר הזה? כתוב פה מרץ 05, מה אני נראה לך אסתובב עם
חוגר של צעיר? מה אתה השתגעת או מה?"
|
זה היה יכול להיות רגע משנה חיים. אבל אני כופרת ארורה עוכרת
ישראל אז זה לא כזה ביגי. רוצה משהו לשתות?
|
אחרי הפעם הזאת, היא לא היתה רואה אותו כל כך הרבה. רק אחרי
שנה, ורק לפעמים, במעברים בין מסדרונות, ובחיוכים בתמונות,
ובעיניים של אמא שלו שהיא הלכה לבקר
|
הבטתי בדמותו בצל, ובזאת באור. לא היה הבדל רב.
כרסו המשתפלת יחד עם זקן העבות הלבן שהיה לו, עזרו לי להזכר בו
כסנטה קלאוס באותו חורף לפני יותר משני עשורים.
|
הייתי נכנסת, מציגה את עצמי. את הקטע הזה הייתי כל פעם משנה
למשהו טיפשי אחר. שלום, אני אתל, ואני רוצה שתדעו שזה ממש חשוב
לי שאני כאן. הייתי אומרת ברצינות יתרה ומנגבת כמה דמעות
דמיוניות בפנים אמיצות וקשות יום.
|
אהבה להטל אימה על גברים בסביבתה. אלו שטעו בה, בהתחלה לפחות,
והעזו לעסוק עמה במלאכת האהבה, מהר מצאו עצמם שטים במורד נהר
אפריקאי רב עוצמה - בכיוון המפל
|
הוא לא הבין בכלל איך אישה תוכל לאהוב גבר שלא יכול לראות. היה
הולך ברחובות כשכל הביטחון שלו מרוסק לאלף חתיכות, בדיוק כמו
המכונית שלו ששכבה באיזו תעלה ליד כביש 6.
|
את לא מבינה, את פשוט לא מבינה מה עשיתי. אני הרגתי את
הרומנטיקה! אני רצחתי בדם קר, אני הגורם הישיר להכחדות האנושות
בעתיד, את לא יודעת מה עשיתי...
|
היא הסתכלה עלי בעיניים היפות שלה, שתקועות על הראש היפה שלה
שיושב על הגוף היפה שלה. הסתכלתי עליה, על איך שהיא זזה
ונראית, וחשבתי על זה שהיא תמיד הזכירה לי את טינקרבל.
גם טינקרבל היא כוסית מעצבנת..
|
"אוקי, אהמ, 'קופידון', אני מאמינה לך, באמת, אני פשוט מאחרת
לאסוף את החד קרן שלי, אפשר ללכת עכשיו?" נכנסתי למכונית
והתנעתי. "בטח, בואי, חשבתי שאף פעם לא ניסע מכאן."
|
ראיתי את הירח נולד ועולה מעלה, מאיר את הרחוב העזוב, ולרגע
רציתי לשכב בנקודה שבה עמדתי ופשוט לוותר. להירדם לתוך השכחה.
|
הספיקו לירות 5 כדורים, לא פגעו בה אבל בנס שהיא יצאה בלי
שריטה. אחרי זה הבנתי השתגעה לגמרי, לא יכלה לראות נשק, יצאה
מהצבא או לפחות מהתפקיד..
|
גם כשהצלילים מכוונים להדליק אש, הכל מתכווץ, הכל נעשה קפוא
ועוצר מלכת באמצע האוויר, ואז מתנפץ לאלפי חתיכות על הרצפה
בהילוך איטי.
|
האמנתי לה, לכל מילה, הייתי מוקסמת. חשבתי לעצמי כל הזמן איך
זה בטח לאכול את העוגיות האלה וכל הזמן לגדול ולהיות קטנה
ושהרגליים פתאום מתארכות, ולדבר עם הארנב והכובען והקלפים
והכל..
|
- זה לשכב עם זר ולא לראות אותו יותר בחיים. יו קנואו, גירל
פאוור, לעשות מה שבזין שלך ולאכול אחר כך פיצה.
- רגע, אז קבענו שזה נחשב טיפ?
|
הם עטופים בחליפה, או בחצאית קצרה מדי, או בצחוק ציני וכאוב.
אבל זה הם, באמת, זאת וונדי, וטינק, כולם מסתתרים עד שנותנים
להם את לחיצת היד הסודית.
|
בפרברי הולנד
איבדתי את שפיותי
היא לא עמדה איתנה מלפני כן
אבל ראו כמה יפה פה
|
אם תגעו בי עכשיו אני אתמוסס
|
גם האגם המלאכותי שבולע כדורים,
לא ישתווה לערפל הסמיך,
בין האדמה הלוחשת לרפרוף העלים,
שבולע נשמות.
|
ולרגע אני מצליחה
ליצור את הפסיפס השברירי והנע של התבגרותי
|
אנשים טובים מדי,
עם אמות מוסר ונועם מזמנים רחוקים,
מתרוצצים בראשי.
|
כשאף אחד לא מאמין בו,
אין לו בשביל מה להשאר
|
זה לא נגדך שבחצות עזבתי את הנשף,
נעל הזכוכית לחצה
|
את האפלה המשתררת מבפנים,
השמיים מנסים לנקות
|
אני מביטה בך ונזכרת, איך כאב לי. כמה הייתי לבד. כמה כאב לי
להיות ילדה. כמה מבטים צוחקים ואצבעות מרושעות ספגתי, וכמה
נפלאה הייתי ואף אחד לא ראה. זה הכי כאב נדמה לי.
|
אני חושבת על הסוף, מה יהיה כשיגיע, מה יהיה כשיגיע סוף הטיול,
סוף הנעורים. מה יקרה כשאצטרך להביט בטפסי הרשמה, בחוברות
הסברים, בדף הרץ של חיי
|
טוב, אני לא רוצה להעליב אותך, אבל חומד... את חכמה מספיק לדעת
שלמחלקה הפסיכיאטרית לא מגיעים עם אנגינה.
|
קבצני לונדון לימדו אותי,
שאסור לבטוח באיש,
ושאין רחמים בעולם.
|
קום בנאדם, קום תתעורר. מחכים לך. השמש נושקת לחלונך, מלטפת את
הזכוכית, מתגרה בך. השמיים כחולים, או אפורים, או סגולים. יש
כמה עננים לבנים. נו, נו, קום, גם הם מחכים לך. אתה לא רואה
שהם מאיטים כשהם עוברים ליד חלונך?
|
אעצום עיניים ואפקח אותם, ועדיין תהייה שם. בדממה. שקט טוב
כזה, שלא צריך בו מילים. רק נחייך. ואני, אני אסתכל עלייך במבט
הזה. ואבכה מרוב אהבה.
|
אני
מפחדת
שבעצם
אני
אחת
מ
כולם
|
-אל תהיי מרירה. זה לא יפה לאנשים כמוך.
-זה הכי יפה לאנשים כמוני.
|
אני רואה שהאופק לקח עמו עוד קרניים זהובות, ומהצד השני סדין
כהה מכסה בהדרגה על השמיים הכחולים. אני לא יכולה לחייך יותר.
איך החשיכה באה כל כך מוקדם?
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
-התשמע קולי,
רחוקי שלי?
-יופי, עוד
בדיחת אילן
רמון? נו מה
הפעם? על השיר
שהוא בחר?
חולניים כולכם!
דוגי, שבעצם
אוהב בדיחות
שואה. |
|
