|
קובריק גדל בסביבה שלכאורה היה לו הכל אולם הוא חש
כאילו גדל כיתום. הוא נהג לומר לידידיו הקרובים כי
האנשים המתוסבכים ביותר הינם אלו אשר לא ניתן להפנות
אצבע מאשימה לעבר אף אדם בעברם. לשום ארוע בילדותם.
קובריק מפתח כיום תרופה נגד דיכאון וזיקפה עוקבת.
הוא מבצע את הניסויים הקליניים על עצמו.
ובנוסעי רחוק ממך,
ליבי נחבל, נקשר ונמתח,
ככל שהמשכתי לכת,
ככל שעבר זמן פגישתנו,
|
ובין עיכולי גופי
צף לו בפורמלין
המיתר
שנפרט רק פעם אחת
אך קולו לא נשמע
|
לו יכולתי לכתוב
ללא היסוס של כאב
מבלי להחצין
שלא אזייף
שלא
|
מוכן אני לנשום פחות ופחות בשבילך,
ולא להסתכל למטה,
כי אחרי שאגיע עלייך,
עולמי יתמזג בשמים התכולים,
נשימתי תאט את קצבה,
ואחדול לחיות.
כדי לאהוב רק אותך.
|
כה זכה את יפתי
ואילו אני רקוב מביוב עברי
ומכון אני להתמסר לעתידנו
ולספינה השטה
ואלייך
אם ילדיי האבודים.
|
עוד אגע בקצה האחר
עוד אחוש את ליטוף שעריך
כי ימי רבים מספור
והים כה גדול
כן, כה גדול
|
כי הינך,
בסך הכל שושנתי הסגולה,
מעבר המסך
ואפילת הקולנוע.
|
בואי נשחק
ונדבר רק אמת
כך שפי ינפח בלון זהוב
ללא דפנות חדות
ומעוגל לפי כמיהתך.
|
שפתותיי אינן קוראות אלייך
ונשימתי נעתקת לתוכי.
רוצה אנוכי לפטם את מוחי ותשוקתי
ולדכא את חינוך השווא
בדבר האהבה
בשבועת המונוגמיה
ובסוף הטוב.
|
לו יכולתי לחוש
את מרקם ההברה
חתך הסכין
את בכייך ילדה
ובכיי
בכי עלום קול
|
כי את אהובתי
גורמת לי רצון לפרוץ הכל
לבנות חומות ענק סביבך
ולשלחך לחופשי לכל עבר
ולהתחיל את האימפריה מגרגירו של
חול.
|
כי את
צידו האחר של ירחי האפל
תהיי אם ילדי
שכבר נבגדו
|
נפתח בלאט
חדרו החמישי של ליבי
סמוק מחלחלת התשוקה
וכורע מנטל פעימתך.
|
ללא הפשטות
מבלי להסביר
כך היינו
את ועברי.
|
שעת ערב
את יושבת לצידי
מביטה לא מביטה
ומחייכת פנימה
ואני שם
|
וכל שיוותר
הינו ריקמת חיצוניותי
המתבוססת בקלוני
ועינייך השחורות
אהובת מותי
|
כי מרכולתי מזכירה להם
את השירים
עלטת הקולנוע
ראשית התמימות
ואת כניעתם ללא שוב
|
וכשאראה אותך
רק אלטף את שעריך.
אחריש את מילותיי
אעריץ את יופייך
ואודה לאלוהים שהאיר עלינו את אהבתו
ויצר מיסודות ליבי - אותך.
|
ובתוך המונכם, רואה אני אותי או את עברי,
מבולבל מכאב וחרד משלווה.
כי ביתי לא נבנה היום,
ויסודותיו טמונים גם ברגבי עברי,
אבל חלוני נפרץ בזכותך.
|
מכל הזיונים
מרב ריגושי הפתעתי
וכל סובבי הסובבים רק סביב עצמם
נותרת רק את
השורה
|
כי את ואני לא נפגשנו היום,
אלא בעבר חיים אחרים,
במקום ושפה זרים,
ואהבנו בעזות,
שנמשכה עשרים שנה,
וכל שנותר הוא להמשיך,
לא לחשוב,
לצלם,
ולא לסגור את מעילו של הגורל.
|
לבהות
לצרוב
לחפש
לאכזב
לכבוש
להתפשר
|
היות ואת, ככל שמפצעות קרני האמת,
הינך הכל,
התום, הפשטות,התשוקה,
המזיגה, היופי ושלוות חוף עזוב.
|
אלוהי
הפסק לנסותי
חדלו תחושות הלהט
רוצה אני שלוות - דומם
לחבוש גלימת אדמה
|
מחר אהובתי אדע
וסודנו יתגלה בחופתינו
אז אחכה היום לשחור
ומחר עוד ללבן
וכשהשחור יפציע שוב
ארגיש אותך
נחשקת הטוהר
ואפסיק לכתוב.
|
אז ברכותי על נצחונך,
בו נפל רק חלל אחד,
וזה לא את.
או שכן.
|
וכך בהקריבנו על מזבח היוהרה,
את משולש הפחד הקדוש,
קמנו לבוקר צונן,
רחוקים עוד יותר משהיינו
ומורידים הדדית את המסך,
שאף לא הורם
ונפרדים בשתיקה
|
וככל שמדרימות שפתותייך
כך ממריאה התנשאותי
כי זכית בלא נמכר
בניצוץ שאינו מבזיק
ובגופי
שנועד רק לא להיות
שלך.
|
כי מה נפשי רוצה,
אם לא לחבקך, להעריצך ולחיות לצידך,
לעד.
ובתנועה.
|
כי אהבתנו חזקה
מכל סערה
גזע עץ שזע ברוח
גאות מתפרצת של גלים.
סלחי לי על אתמול
ונשקי אותי על היום
|
אם ליבי פועם
בראותי אותך
אם חשמל זורם
בין גופינו הלבושים
אז זוהי סכנה
ואני מסוכן
|
עדיין אין אני קורא בשמך
מחכה אני כאב טרי המחכה לבשורה
ורוצה לחבק אותך בעזות
ולקוות
עכשיו !
|
יוצא אני חבוש מסיכה
לעבר הכפר במזרח
כדי שימרטו אותו מפני
כדי שלא אשוב אלייך
לעולם.
|
היות והמילים מתחילות להשנות,
והאמהות מתרבות,אך רק דבר אחד נשאר יחודי ונכסף -
הניצוץ.לפיד אהבתי, שנדלק מתבערת תקוות תסכולי,
ומחייה את אומללותי.
|
היום, הפלגת מחיי - הנוכרייה
וספינתך הריקה מתרחקת
וידי אינה מנופפת
כי עלוב אנוכי
וכה זקן
אפילו מן הים.
|
כסי אותי
לא.
המלטי לנפשך
לא.
הפיתרונים אללי, נמסו בכמיהתי אליך
המכשפה.
|
גן התמהון והאימה
גן הצפייה לאם חיי
בפרישות ידייה
המונפות והכובלות אותי
אליה.
|
אז רק שלא תתפוגגי לי כמו כולן,
ותישארי,
כי מוקסם אני,
וחולה ירח שרק מואר,
ומתפלל לאלוהי,
שלא תוחלפי במושא אחר,
ושתהיי האחת שתהייה,
ושהייתה.
|
אך לו רק ידעת
כמה פשוט סיפורינו
כהיות שני מרכזים
לאליפסת חול
|
אז הנה אני,
איש החושך,
המואר כל מספר דקות,
מאורות מרצדים של רכבת תחתית אחרת,
לשניה של כנות,
לדקה של תקווה,
לחיים של פספוס..
|
יניקת לשון
הגרת זיעה,
רכות החיכוך
בריאה
פלבול של עיניים
והקול
שתייה חרישית
וחיבוק
|
ליבתי עולה על גדותיה
והמים,כה רכים ועצומים
שוטפים אותי מכל עבר
עד שתתגלה
נשמתי
|
בסערה, סערת חושים
ספינה מהעבר, ספינה צרובה באהבה שכוחה
עלית על שרטון ליבי
מסתובב תמהה, מבולבל סביב עצמי
כהוזה מציאות לא אפשרית
האם את האחת ?
|
שותה אני ממשקך,
וכה מאושר,
כי אין לי עבר,
היות ואת הוא זמן חיי,
כה קצוב,
וכה נכון,
רק שלא איחרתיך.
|
תזייפי
כי את אשר לנו
לא ישרוף דבר
אפילו זיופך
שנובע, אללי
מגרוני
|
ואצבעי לא מופנית,
וראשי כבד,
כרחש המפולת העתידית,
המלחשת בלובן התקדמותה,
אלי,
ומלבה את קדרותי.
|
תזכור
את צינת הרציף
לטיפת הרוח על גבך השפוף
והמבט
וספינה שטרם הגיע.
|
ללכת אל המדבר
ולהשאר במזגן
לקרוא דרור
ולהשאר עורב
לצעוק לתוך שתי כפות ידיים פרושות אל על
ולהחריש אל כרית
בדידותי.
|
הדמעות שוב הציפו את עיניי. ללא אזהרה. פשוט צריבה
תוך-גולגלתית של מלח עם כאב. פעם הייתי כה מאושר. קפצתי מעצים.
השתנתי ברחובות. גיליתי אריות. וגם נשים. היום היה כה לבן
והלילה צהוב. חיי היו ציור עם קווים ישרים. של אהבה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
שניים!!! שניים
מהביטלס!!! איזה
חור בהשכלה!!!
ולמה לעזאזל
כולם כל הזמן
שוכחים את
רינגו?
פאק!
ראש העמותה
למודעות לרינגו |
|
