|
מקורית
 
בשנת התשמ"ח, 1988 למנינם, נולדה מישהי בשם רות, לא
יותר מידי מיוחדת, פשוט רות.
היא למדה בבית הספר שניהל דודה ומידי פעם הייתה
מוצאת עצמה כותבת סיפורים, היא הייתה מגללת עלילה
ארוכה, בלי סוף, היא אפעם לא הצליחה לגמור שום
סיפור...
עד שבשנת התשס"ג, 2003(אם תרצו), היא החלה בכתיבת
סיפורים קצרים.
עכשיו היא כאן, מנסה לעזור ולעשות כמה שיותר.
עכשיו אחרי שקיבלתם את תמונה חלקית, אתם מוזמנים
לשבת ולקרוא סיפור שנכתב על ידי אותה ילדה פשוטה בשם
רות.
"אני יהודי, אני יהודי!!!" הוא צעק בין כותלי בית המשפט, ובעצם
בגלל העובדה הזאת הוא שם.
"תשתיקו אותו, הוא משגע אותי, אני לא יכול לחשוב ככה!" אמר
השופט בחוסר אכפתיות.
"אני לא אשתוק! אני לא מתבייש במה שאני ובמהותי!!!" אמר הנאשם
ולא טרח להנמיך בקולו.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
