|
רוח צפונית מנשבת,
מביאה איתה קור,
מביאה אוויר לנשימה,
אוויר נעים.
מצטער, אבל אני חייב... זה מתוך אהבה." ככה הוא תמיד היה אומר
לי. היינו בחדר שלו בבית שלו, היינו בלי בגדים, מתנשפים.
|
צילצול נישמע, היא לא שומעת, היא שקועה בספר, היא לא יכולה
להוריד, אותו מהיידים, הוא חזק מימנה, הוא לא נותן לה לשחרר
אותו.
|
ניצוץ של אור, דרקון עף בשמיים, פיה נושפת אבק קסמים.
|
אבל אתה לא תבכה, לא מולי, לא עכשיו.
כי הגברים בוכים בלילה
|
לב שנישבר מאהבה לא הגיונית
מחשבות שמסתובבות סביב האדם הלא נכון
אהבה שנישארה פתוחה
|
לא רואה הבדלים
וצבעים מתערבבים
במעמקי החושך,
של היקום
|
חזק או חלש
ברוח מתבלבל
טוב ורע
נכון וטעות
איש ואישה
את - בודדה!
|
שריטה
ועוד שתיים
שאני אדע שאני פה
|
חוששת אני מן האפשרות להישאר לבד.... או עם האיש הלא נכון..
ויושבת אני וכותבת את מחשבתי על החול הרך והנעים
|
עוד פעם משקרת,
עוד פעם ועוד פעם,
והשקר רק ממשיך וגדל,
ואת לא יכולה להגיד לא,
ודי, ומספיק!
|
והסוף,
כל כך מפחיד
אף פעם לא
אהבתי לסיים דברים.
|
אבל החומות שלי כבדות
כמו הרים כימעט
שוב אני נופלת
ושוברת את הכל
|
רוצה לרקוד, לנפץ, להרביץ למראה, לצרוח, לבכות, לחבק דובי,
לשיר, להלחין.
|
כל כולי מפוזרת בחדר הקטן והחשוך,
שבורה לחתיכות קטנות, המפרפרות מלאות כאב.
יושבת ובוכה, ובוכה, לא נרגעת,
הדמעה לא חמות, לא מלטפות.
קרות הן אותן דמעות. קרות ונוקשות,
מתקיפות אותי, מעציבות אותי, לא נותנות להפסיק.
למה? למה הייתם צריכים להביא אותי?
|
צרורות צרורות הוא פוגע בי,
עיניי נעצמות לאט לאט
|
היא לא בכתה, לא אז. כשהודיעו לה על זה, לא ביום שנפרדה לתמיד.
לא שנה אחרי. רק עכשיו היא בוכה בלילות.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
