|
היא נולדה ב-1983. לפעמים, כמו לאונרדו, גם היא
סובלת מלב שלא פועל, או סתם כואב. לפעמים הכאב יוצק
מילים שמסתדרות מעצמן בשורות ואז קוראים לזה שיר,
לפעמים השורות ארוכות ואז קוראים לזה סיפור.
לפעמים הכאב אוחז בעיפרון ומשרבט ציור, לפעמים הוא
יוצק את עצמו לתוך כל מיני חומרים, לפעמים הכאב יוצא
מעצמו ומתחבר למוזיקה של אחרים. ולפעמים... לפעמים
הוא סתם כואב.
בתקופות שהלב דווקא פועל, יותר מכל, היא אוהבת
אנשים, כי זה ה"דבר" הכי מרתק שיש. חוץ מזה, היא גם
מאוד אוהבת יוגה ובכלל גישות הוליסטיות מזרחיות,
מחפשת סימליות ומשמעות בכל דבר (לפעמים היא גם
מוצאת) ואפילו מאמינה שיום אחד באמת יהיה טוב.
זה המקום שמרסקים ילדים,
פה גם שורפים אהבה
|
כוכבים אובדי עיצות
נופלים לרגליך
וילדים ירוקים שנופלים חלל
|
לפתוח מגירות מעופשות,
לכתוב מכתבים שנועדו לבעור
|
הידיים הכבולות
שמנסות לתפוס,
הרבה מן השום דבר
|
כח
לעומת חולשה,
ידיים, חיבוק
רתיעה
בדידות
אשמה ואחריות.
|
חיפוש משמעות
אינסוף הבלים
התעמקות בשטחי
מציאה
התמצאות, יצירה
מציאות
|
מנסה לישר פינות וקמטים,
לטשטש כתמים ואזורים בולטים
או יותר מידי דהויים
|
ילדה שנפלה מכריכת האגדה
מהסוג המיושן,
כזאת שעדיין מפחדת מהחושך
ומתחבאת מהרעמים,
|
להרוס עד אובדן החושים
והכאב...
|
...מייבשת קצת,
שיהיה למזכרת.
|
פה חתום וידיים כבולות
נוגעות - לא נוגעות בשמיים
ובגיהנום
|
איזה צורה יש להכל,
ואיך מריחים את הכלום?
אולי כל היקום מתנקז
לשאיפה ולנשיפה,
ולרגע הזה שלפני השאיפה
או הנשיפה.
|
|
|
אין שעות
קטנות.
יש אנשים
קטנים.
בוליביה. |
|
