|
יליד 80, וכבר הרבה זמן משתעשע ברעיון של לכתוב משהו
ולתת לאנשים לקרוא.
הכי קל זה לחפש את האביר על הסוס הלבן וכל הזמן לרטון שאת לא
מוצאת אותו.
עשרות מחזרים פוטנציאלים שלחו לך מסרים, אבל את, את מחפשת את
האחר, את היחיד- את הנסיך המדהים על הסוס הלבן שישלח לך את ידו
דרך צג המחשב ויסחוף אותך את ארץ לעולם לא הפרטית שלו וכשיימאס
לך
|
כל החיים היו לפניהם-
כל החיים, או ליתר דיוק עשרה חודשים.
אפילו ציוני הבגרות עוד לא הגיעו כולם
וכבר הלוויה ראשונה בחבר'ה.
|
עוד יושבים וחושבים מה לכתוב,
לך, למיסתורית היפה שבאוטובוס
על החיים, על המוות,
על האנשים, עליי.
על העולם, על הביזיון,
על האתמול, על (כמה נדוש) המחר,
על יפת, על מלכישוע,
על הסכנה, על האהבה,
על הא, על דה,
על ספונטניות, על הכנה
(קובץ שירים)
|
עזבתי את העולם מאחורי
אני בטוח כאן במחשבותיי
חופשי להיות עם בני מיני
|
ובעומדה שם על אחד הצוקים
נושמת לראותיה את ריחו המלוח של הים
מעבירה שוב בדמיונה את התמונות האחרונות
מנסה ללא הצלחה לשכוח הכל.
|
תמימה, פורטת על הגיטרה שלה,
מציירת עוד ציור, משרבטת עוד רישום.
אהבות ראשונות, נשיקות חמות
חברות להתלחשש איתן במסדרונות.
כולם כבר התבגרו-
פגעי הזמן ניכרים עלינו
ורק את נשארת תמימה, יפיפייה
|
מה יעזור שיברון הלב? הרי בסוף הכל נגמר- חוץ ממתי מעט שבאמת
נשארים מאוהבים לנצח, הכל הופך לשגרה משעממת וכואבת- עד
שמרגישים צורך לפגוע בבן/בת הזוג.
|
|
|
אפשר לסכם כל חג
יהודי במשפט
אחד:
"הם ניסו להרוג
אותנו, הם
פישלו, בואו
נאכל" |
|
