|
 אוי אם רק יכולתי לחלום שוב בברזיל. |
נולד ב76
כותב כי אוהב לכתוב.
מצטער שרק חלק ממה שיש בו מסוגל להוציא החוצה אבל
משתדל.
דיסגרף ועל כך מתנצל מראש על השגיאות שישנן בטקסטים,
מנסה לתקן אבל זה לוקח זמן.
מקבל תמיד הערות או הארות בברכה.
למבקרים לראשונה היצירות שאוהב במיוחד:
עלה של ורד
יומן
היער
כדורעף
עינבל סיפור אגדה
תאי לנד
אני השופט המושבעים והתליין
ואם מתחשק לכם יותר הומר אז:
מגמה ביולוגית
זיון של חתונה
חלק מהיצירות ארוכות יותר מהרגיל בבמה.
עדיין שווה לנסות.
אמרו לו כמה "תכתוב ספר יש בך את זה.." שתק הסמיק
מעט וכל כך קיווה שיום יבוא..
היא שנאה את המקום בגלל ההשפלה יותר מכל, לא היו שרותים או
מקום לעשות צרכים כך שהיא נאלצה להשתמש באחת הפינות בחדר כאשר
היא יודעת שברגע שבו היא תירדם הוא יופיע וינקה אחריה, הייתה
לא אובססיה לניקיון, הרצפה הייתה מצוחצחת, וגם הקירות היו
לבנים ללא שום כתם אליהם
|
``סליחה את בתולה?`` אני שומעת מלמעלה מבעד למוזיקה המנגנת
במועדון החשוך.
אני מרימה את הראש ומפזרת מאחורי רעמת תלתלים שחורים, בחור רחב
כתפיים מביט בי במבט מוזר, יש לו עיניים כחולות עמומות שנראות
שיכורות אבל טובות, אף קטן סולד ושיער קצרצר כמו של לוחם
|
"איך אתה יכול לומר לי דבר כזה" אני שואלת את הבחור שמביט בי
במבט לא מבין, מבט חצי עצוב חצי משועשע, של גבר חלומות שמזמן
אינו יודע שהוא הפסיק להיות גבר חלומות.
|
היא מופתעת, רואה אותו עומד מולה. היא כלל לא ראתה אותו נכנס,
לא שמעה את צעדיו על השטיח הרך, העינים שלה צופות בו עומד כמעט
ללא תזוזה ממתין שהיא תביט בכל כולו, תפסיק לעשות את שהיא עושה
ותקדיש לו בפעם השלישית אולי יותר את תשומת הלב שלה
|
לפתע היא התרחקה ממנו, "עזוב חבל" אמרה ממשיכה להתרחק "מה חבל"
ניסה בזמן שהיא כבר הסתובבה והחלה ללכת ולהתרחק ממנו, היא
נעצרה במפתיע וסתובבה לכיוונו במהירות כמו נחש, "חבל שתיפגע
כמו שאתה פוגע, חבל שאני אשתמש בך באותה עוצמה שבה אתה משתמש
באחרים, חבל שיש לי יו
|
לא חלף יותר מדי זמן עד שסיים את המקלחת הארוכה בביתו, המיים
הזורמים הרותחים החלישו את המחשבות עליה והתחילו מחזירים
זיכרונות ישנים, השליטה על חייו הייתה חשובה לו יותר מידי מכדי
שהיא תשפיע עליו כמו שהיא השפיע עליו בשלושה ימים האחרונים
|
אני שונא אותה, אני שונא אותה כמו שאני אוהב אותה ואני כל כך
אוהב אותה.
אני שונא אותה בצורה האכזרית ביותר שקיימת ורק בגלל שאני אוהב
אותה בצורה העדינה ביותר האפשרית.
|
הוא עזב את הברזל הקר וחזר לכיוון המיטה מביט בציור של הבחורה
שהוא צייר רק כמה דקות קודם לכן, היו לו עשרות ציורים כאילו של
אותה אחת והוא המשיך לצייר ולזכור, לזכור ולצייר.
|
אני עטוף בשחור שעוטף אותי. המזרון הדק שאולי פעם היה עבה נמצא
תחתי בזמן שאני מנסה להפסיק שוב לחשוב, הקירות שחורים לי,
המזרון שחור לי, אני מחפש נקודה של אור ולא מוצא. המנורה
שהייתה, המנורה כבר מזמן הייתה ואינה עוד, נישרפה.
|
שני מטר על מטר וחצי זה החיים שלי בזמן האחרון, אני מרגיש את
השיער שלי צומח שוב, זה אומר שאני פה כבר הרבה אולי יותר מידי
זמן, אבל הם הצליחו לגרום לי לאבד את הזמן די מזמן אני חושב,
אני כל כך בודד, היו שצחקו בהתחלה כאשר הייתי צורח.
|
אני לא יודעת מה קרה לי אז, זה בטח האנטי שהיה, פתאום התחרטתי
רציתי אותו כל כך אבל לא עכשיו לא ברגע זה, או שאולי כן עכשיו
אבל לא יכולתי פחדתי כל כך וניסיתי לדחוף אותו מעלי, הוא הופתע
מעט והירפה ממני קצת ואז שוב ניסה, אני רציתי אותו כל כך
והדפתי אותו מעלי
|
אני לא ממש מבחין בעיניים שלו זזות לאיזה שהוא מקום, "נהגוס,
אתה חיי בכלל?!", שאלתי בפעם השלישית תוך כדי שאני מושיט יד
לכיוון הכתף שלו.
|
צעקת ואני עליתי על האוטובוס הראשון. זינקתי לתוכו, דוחף את מי
שלפני ואת שאחריי, נעלם בתוכו, נאנק בשל הזמן שעלי להמתין לך.
אוהב אותך יותר משאוהב את עצמי.
|
הוא התכופף ונישק אותה נשיקה רכה על השפתיים. ואמר מיד ``חיים
רק פעם אחת`` התרומם והעלה על הפרצוף שלו את החיוך השרמנטי
שתמיד שמר למקרי חירום
|
הוא ישב על הספסל הכהה, עיניו נדדו למרחקים לעבר אופק בלתי
נראה , העור היבש לו ספג את קרני השמש האחרונות בזמן שהוא צפה
במרחב שמולו.
|
אתה מתקדם לכיוון המיטה, הולך בדד מביט לצד שלי ממתין מעט ואז
נישכב, שולח יד מהירה לכיוון שבו אני ישנה מלטף את הכרית מעט
ועוצם עיניים, הדמות שלך שוכבת במיטה מחממת את עצמה, אני רוצה
להצטרף בחימום אולם רק מביטה במעין ריחוק, אתה מסתובב שוב שולח
יד לכיוון שלי כ
|
"בן זונה, בן זונה נה נה, בנזונה, בן זונה " עד היום בכל פעם
שאני נזכרת בו הדבר הראשון שעובר לי בראש זה בן זונה, כבר
בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר לי את זה עם מעט מבוכה, משהו
בסגנון של אימא שלי לא עובדת בעבודה רגילה.
|
"זה בסדר אני גם מותק וגם חמוד. אני אפילו מסתכל על עצמי במראה
בהערצה", סיים וטרק את הדלת בחוזקה משאיר אותה שם בלעדיו, "בת
זונה", סינן מתוך שפתיו בזמן שירד במהירות במדרגות מהקומה
השלישית...
|
הריח הלם בה בעוצמה כאשר הזכר החל להרפות מאחיזתו, להפתעתה היא
שמה לב כי היא שוב רואה מעט. מעין פתח היה לפניהם, דומה לפרח
אשר רק נפתח. גופה משך אותה לשם וכבר לא היה צורך בזכר שיכוון
אותה.
|
אני זוכר את אבי בשעה שהיה אוחז בגיטרה הישנה שלו, אצבעותיו
העבות מלטפות אותה, לרגע מחבקות אותה והוא נעלם בתוך תוכה שוכח
מהסובב אותו, שוכח מאיתנו עשרת ילדיו שהיו מתרפקים עליו בכל עת
מלבד בזמן שהיה אוחז בה, זו הגיטרה.
|
אני בוחר לאחוז בך באותה עוצמה בה את אוחזת בי ואז מופתע אנו
מתחילים בריקוד מגושם כמו שני גופים העטופים במעילים עבים,
מחזיקים אחד את השנייה בקושי וחיוך מקיף את שנינו, בזמן שהמים
ממשיכים להרטיב את הסביבה, אך הפעם לא אותנו.
|
``הי`` קצר נשמע כאשר הבחור עקף מאחורה את הבחורה שישבה על
הבאר והתיישב לפניה על אחד הכיסאות הגבוהים בבאר.
הוא חייך את החיוך הרגיל שלא והביט בנערה שמולו. חיוכו נעלם
במהירות כאשר הוא הבחין בענייה הקפואות אשר ננעצות בו במבט
בלתי מתפשר.
|
הבריחה האמיתית הבאה שלי הייתה כבר יותר מסובכת, רונית שהייתה
חברה שלי כבר חמש שנים אמרה לי שהיא חייבת לראות אותי ושאני
חייב לעזוב את הפנימייה ולבוא אליה.
|
היא אומרת " תבטיח לי שתישאר איתי עד הסוף, תבטיח לי שלא תרגיש
כמו בן 90 איתי אלא כמו בן 20, תבטיח לי שתמשיך לחייך כל עוד
היער פה , כל עוד העצים חיים והעשב מוריק, תבטיח לי, תבטיח לי
שתחיה איתי כמו שהבטחתה על 120 " היא מביטה עליו שוכבת עדיין
על הקרקע מושיט
|
"לאיפה נעלמת", היא שואלת אותי בקול רך, מתחנן מעט. לא ידעתי
איך לספר לה שטיילתי בים של כוכבים. המבט שלה צופה מקרוב אבל
אינו ממש ממוקד בפניי, בעיניי.
|
החבר החולרע שלי לא הזמין אותי לחתונה שלו, עלק לא הזמין, הוא
בא אלי מספר לי שהוא מתחתן ואומר לי שהוא יודע שאני לא סובל
חתונות אז אין לו בעיה שאני לא אבוא.
|
ניגש שוב למקרר, מבחין בי תחת היד של אמא, מלטפת לי את הראש
באיטיות. "תעזבי קצת את הילדה," מתחיל. "היא גם ככה יותר מדי
מפונקת." מוציא ביצה נוספת וניגש לשיש. מביט על צהוב ששוכב כמו
ציור ליד הכוס. מושיט יד למטלית יבשה ומורח אותו כל הדרך עד
הכיור.
|
"זה לא שחיפשתי לשלוט בה, זה לא ממש שרציתי, זה שהיא זו שבחרה
להיות נשלטת על ידי, וכי איזה אדם בעולם יוכל לומר לא לאישה
הרוצה להיות נשלטת על ידיו" הבחור בהיר השיער סיים את נאומו
מול קבוצה של 12 איש. הוא ניגש אל הכיסא והתיישב בכבדות של חמש
שנים ארוכות מידי.
|
הוא מוכן להיכנע לאחר מסע ומתן ארוך ומתיש שבו הוא מזכיר לי את
רונית הילדה מהעבודה שלי. אני לא יודע אם היא ילדה או לא לפחות
ברגע זה המוח שלי אינו מוכן לפרט לי ביתר פרוט את הנושא הזה
אבל אני זוכר שכאשר הבטתי בה בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאני לא
נותן לה יותר מ
|
אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא דפק לי בדלת באמצע הלילה,
בהתחלה רציתי לקרוא למשטרה אבל הריח של האלכוהול חדר דרך הדלת
ככה שלמרות הרעש שהוא עשה פתחתי לו את הדלת, זה היה יכול להיות
משעשע אבל זה שהוא חשב אז שאני בבית שלו ולקח לי כמעט שעה
לשכנע אותו שזה לא הבית
|
"בא לי לקחת את הדף הזה ולתקוע לך אותו ישר לתוך המוח , כן
לדחוף אותו בכוח דרך גלגל העין ולמחוק את כל המחשבות המלוכלכות
שלך אתו, בא לי, בא לי לתקוע לך סטירה שתעורר את הראש הסתום
שלך ושתביני שפה זה לא בית זונות, את לא זונה, אימא שלך לא
שרמוטה
|
במבט אחד היא משתיקה אותי, אני נאלם דום ואת מצמידה אותי
אלייך, לרגע שקט חודר ומחסה אותנו ואז הקולות חוזרים אלינו, את
מנחמת אותי לא ברור ממה ואני דומע בעיני בוהה בך, עינייך
שחורות כמו הלילה, גדולות מביטות בי חודרות חותכות בי מנסרות
גופי לשניים ואת שותקת...
|
כן חבקי אותי יותר חזק החדירי את הציפורנים שלך לגבי, חדרי
עמוק עד שדם יזרום שם ויגלוש על צלקות העבר ששרטת לי.
חבקי אותי בעוצמה שעצמותיי ישברו ועל תרפי ממני אפילו לא
לשבריר השניה, אני אלך אתך למיטה שם תשכבי בוהה בתקרה הלבנה לא
רואה אותי אבל גם לא עוזבת את
|
- "אני לא יודע מה זאת אהבה."
- "מה זאת אומרת אתה לא יודע מה זה אהבה?" היא מחייכת לכיווני,
משפילה טיפה את המבט, בוחנת אותי.
|
תאמת אני יודע שתמיד מה שהכי לא צפוי קורא אבל עד אותו הרגע לא
האמנתי שזה יקרה לי, האבנים עפו באוויר והיריות עפו אחריהן כמו
במערב הפרוע, ופתאום זה הגיע, חטפתי אותה איך שאומרים, אני לא
בטוח למה אולי זזתי אולי לא הייתי מוסתר אבל הבום הדהים אותי,
הירייה פגעה ב
|
לפחות זה נגמר, תחושת המועקה בגרון גדולה ואני חושב מה לעשות
עם עצמי עכשיו, אני מוצא את עצמי עומד באותו מקום שבו נפרדתי
מנה עוד דקות רבות חושב על המשפטים האחרונים שלה. היא אמרה
שהיא מכוונה שלא נתנתק, שהיא רוצה לשמור על ידידות, היא אפילו
הזכירה את הלב שלה...
|
האנשים מסביבי נראים מעט נירגשים כאשר כמעט עשר ידים מורמות
באויר, כולל של ידידי הבריטי שהביא אותי, מסמנים כי הם חלק
מההימור. אני בוחר שלא להמר ואיני מרים את היד, ממתין שאותם
מלצרים יביאו עתה למרימי היד את הכדורים הממוספרים.
|
אני שונא לעלות ולראות את ההורים שלה לפני היציאה הראשונה.
יש בזה משהו מפחיד עוד בזמן שאני בכלל לא יודע אם יצא מזה משהו
או לא.
קומה רביעית בלי מדרגות אז בטח שהיא תהיה כל כך רזה.
|
- אח, יא עייני, איפה הוא תגיד לי איפה הוא, תגיד לי לאן
הלך?
- מצאת את מי לשאול לאן, הלך ולא ישוב.
- תגיד לי יא עייני יא רוחי, למה הוא לא שב הבן שלי, תגיד לי
כאשר אני שואל אותך אולי תגיד איפה הלך הבן שלי.
|
הלילה השניים עשר, עוד שבועיים, אני בת שמונה עשרה. לפני שלושה
ימים פגשתי את ירון במסיבה שליאת לקחה אותי אליה, איך זה היה?
נו טוב, אני חושבת כמו קסם, אתם יודעים בחור, בחורה, עיניים
וזה כל מה שצריך.
|
לא מספיק שהפסדתי את המשחק של ביתר, עוד עכשיו גם לעשן אסור,
פעם עוד נתנה לי לעשן במרפסת אבל הם "דיברו" איתה. ביקשו שאני
לא אעשן בשבת, "קצת התחשבות, זה כל מה שהם מבקשים. למה אתה לא
יכול לכבד אותם?" המילים שלה מזנקות לי בתוך הראש...
|
הילד ואחותו הגדולה אולי אימו נראו מקצה הרחוב מתקדמים, הוא
מהר היא לאט יותר. היא הבחינה בהם, ידיה כבר ירדו, מניחות לשמש
לגעת בכל גופה. הדמיות הללו נראו כה בהירות בשעה מוקדמת של
הבוקר.
|
שאלו אותי פעם למה אני צריך את הנקמה, היום אני כבר לא בטוח...
|
אמא התרוממה לבסוף, והרימה אותי כמו שהייתה עושה מדי פעם בזמן
האחרון, "עצמאי מדי", אבא היה אומר עלי כאשר הייתי מסרב שירימו
אותי. אני נצמדתי אליה כאשר היא נכנסה לבית והתקדמה לכיוון
הרגליים.
|
הוא התקדם במהירות, עיניו מביטות קדימה בשביל הנפרס לפניו מידי
פעם מביטות לצד אך מיד חוזרות לאותה נקודה רחוקה שבה נראה
השביל כאילו נגמר, הוא הרגיש את הזיעה ניגרת במורד ראשו למטה
ואת שריריו המתאמצים.
|
"הבטת פעם לתוך עלה של ורד?" היא שאלה אותי בלי להביט בי, ידיה
אוחזות בענף הקוצני וטיפה קטנה של דם יורדת כאילו בלי שהיא
מרגישה אותה על הגבעול העדין שהיא רק קטפה לפני רגע.
|
רואה אותה מציירת, עיניה מביטות בבד, יד אוחזת מכחול שנייה
מטיילת כמעט בצמוד לבד. כמו מציירת בתוך דמיונה, רק לאחר מכן
מניחה למכחול לעשות את עבודתו.
|
אני כמעט מתפוצצת אוחזרת בכוח את הספר כדי שיהיה לימ משהו
לזרוק עליו במידה והוא ימשיך כמו שהוא, "אתה בכלל יודע מי
אני?" אני שואלת והוא קוטע אותי "כן את רונית " ומשתתק מביט
בי בחיוך " ואת יודעת לצעוק חזק כאשר משהו עולה לך על העצבים"
מסיים בחיוך
|
למעשה בזכות הבניינים שמולי הכרתי את ברוך היום הוא כבר לא
צעיר כמו פעם, אני זוכר עוד בימים ההם שבדיוק אנחנו היהודים
הפסקנו לעבוד בבניין אז הוא הגיע, אנחנו הפכנו את העבודה הזאת
לעבודה בלי כבוד אבל לו זה לא שינה.
|
אימא אני רעב, אני מנסה לומר ללא קול לעצמי, אימא כבר לא פה,
אולי מעולם לא הייתה פה אני היום לבד ואני רעב.
|
שיעול קצר משך במעט את תשומת ליבה של הדמות שלרגע קצרצר הרימה
את עיניה אליו ואז הורידה אותן בחזרה לנמלים לא ממש מגיבה,
"אתה המסטר?" הוא שאל לא בטוח אם לקוות או שלא, משחק במעט
הקלפים שנותרו לו יודע שאם לא ישחק נכון את המהלך ההפסד יהיה
גדול מידי, אולי ההפסד
|
לפעמים כאשר עומדים מעל הגשר צריך לחשוב אולי עדיף לקפוץ
ולסמוך על מצנח רעוע מאשר להשאר ולהדרס, אני לא אוהב להתקע ככה
במשחק שחמט שלי אפילו אין מלכה להפסיד ולמי שמולי יש לפחות
שתיים שסוגרות עלי, נכון זה לא חוקי להחזיק שתי מלכות אבל
בחיים זה לא משנה אם זה חוק
|
אני פותח את הדלת של המקלחת ורואה כי הבית כבר חשוך, היא סגרה
את האורות במטבח והלכה לישון, כנראה שגם לה העיפות מורגשת, אני
ניגש לחדר השינה ומביט בשמיכות ובגוש הקטן שישן מתחתן,
|
אני מתחיל לקלות מה הוא אומר בשפה לא הכי ברורה, הכושי הענק
הזה שגדול ממני לפחות פי ארבע לכל כיוון מפחד ממשהו ולכן לא
זז.
|
היא חשה את מילותיו האחרונות פוגעות בה בעוצמה, יודעת כי אמת
בהן, לא מרירות היא שאומרת את המילים, היא יודעת זאת. אלא האמת
הפשוטה של בן קיבוץ, האמת של ילד שכבר אינו ילד, שלומד בדרך
הקשה את המושג כלכלה.
|
אז אתה קולט בפעם הראשונה את עיניה המביטות בך, את האכזבה
שמועברת עליך דרכן, שאומרת ציפיתי למלאך לפחות כמוני והופיע
פרא, אולי חצי אדם.
אתה מנסה לגמגם משהו אבל המילים לא יוצאות מפיך ולחייך מאדימה
כולה.
|
היום זה כמו כל יום היא אמרה לי וסטרה בעוצמה לפרצופי מיד
נצמדה אלי ונישקה אותי בלהט נותנת ללחי האדומה שלי לקבל את
הצבע האדום החזק בצורת אצבעותיה.
|
למחרת הוא נכנס שוב לחדר ושוב בדק לי את כל הגוף כמו כל פעם
חצי מלטף חצי לוחץ, ואז הוא הוציא את המקל גומי שלו, הוא חייך
אלי ואמר "נו בואי נראה מה "למדת"
|
הקריין לרגע מפסיק את הדיבור בלי שאני ממש שם לב, ומביט אלי
באיזו רצינות תהומית שכזו, אני ממתין שימשיך חושב שהוא מביט
למצלמה אולם אז הוא פונה אלי בשם שלי ושואל אם הוא צדק,
|
כואב לך, כואב לך כל כך שם בפנים, כואב לך שם איפה שאנסת אותי
בתחנונים איפה שקיבלת את שדרשת , איפה שהסתרת כל השנים שאנו
ביחד, כל כך כואב לך במקום השחור והאפל שלך
|
נקרע גופה הענוג, הושחת על ידי.
בסכין אהבה חתכתי לאיטי אותה.
בגרזן של רצון, עשיתי מה שכרת את חלומה.
ועיניי לא יכלו להסיר מבטי מדמה.
|
ומאי שם משום מקום, עלה קול נורא, איום.
צרחת אישה שנאנסה ענתה תשובה לא חשובה.
|
זרע האהבה גדל בשממה.
קוץ שגדל בנשמת אפה של ילדה מוכה.
יופי פנימי שצמח ממנה, נעלמה הילדה.
|
כאשר להם מסרתי את בשורתי הנוראה.
הגיבו הם בקול צעקה נורא
אך בליבי ידעתי כי השקר בצעקתם יותר נורא ממותה.
ולא מצאתי את בקשתה קלה.
|
מצלמה משוטטת תופסת פינה על עץ החיים.
מביטה על מספר אנשים מקפצים על ספסל מלוכלך.
שולחת תמונות לרקיע בלי מחשבה מיותרת.
תופסת ילד קטן עם אישה מעשנת.
|
שחקן צריך לדעת איך להסתיר רגשות
דמות בחשכה משחקת את עצמה
דמות נעלמת בוכה על תיקווה שנהרסה.
|
אל תבכי לי לי ילדה הלילה. אל תבכי, לא, אל תבכי לי הלילה
ילדה.
אני זועק מגג של בניין. אל תבכי לי ילדה כאשר המסוק מאיר עליי.
אל תבכי לי ילדה.
|
השאלה היא פשוטה ולפעמים אינה קיימת,
|
הוא כמו בחלום נמשך ומוצא את עצמו שוב במקלחת תחת הזרם בזמן
שהיא מסבנת אותו, החיוך שלה עדיין נימצא באותו מצב, כאשר הוא
מרגיש כי הוא מתחיל לחזור לעצמו.
|
אמא שלו הייתה טריפוליטאית, ידעה לעשות קובנה ועוד כל מיני
מאכלים, שהיום אני לא ממש זוכר אותם, אבל הריר עולה לי לפה
כאשר אני רק חושב על ארוחות השבת בבוקר אצלו בבית. היינו
אוכלים בידיים, מנגבים צלחת חומוס, שאימא שלו הייתה מכינה
מהגרגרים בעצמה
|
בעולם שחור משחור נראית את בעיניי נקודת אור. ידידה, שלא מובן
לי מהיכן הגיעה. עוזר לי פרצופך, שכמעט ונעלם ממני, חוזר אלי
בהיר יותר מיום ליום. חיוכך, שכמעט ונעלם, מביט עלי בשיניים
לבנות כמעט מושלמות. עינייך, אור בוער בהן, ואת מביטה בי באש.
|
"עוד חודשיים אני מסיים" אומר לעצמי בשקט, "עוד חודשיים,
וייגמר הצבא. חודשיים וכל השמוקים עם הדרגות יוכלו לקפוץ לי כל
כך גבוה, ואז..." אני מחייך לעצמי "אז אני אמצא את שלומית שוב
ואקח אותה מול הפרצוף שלו לסרט ואחרי הסרט אלי הביתה ושם אני
אזיין לה את הצורה."
|
"חיים, בוא נלך ביחד כמה דקות", הסוהר אמר שוב בשקט, כמעט ולא
נישמע במסדרון מהרגע שהבחין כי חיים שומע אותו. הסוהר החל
מתקדם לכיוונו בזמן שהשרירים ברגליים של חיים החלו להמתח, כל
מה שהוא רצה כרגע היה לברוח, להעלם, או בעיקר לא להיות ליד
הסוהר הראשי.
|
הידיים שלי מתחילות לרעוד כאשר אני מבחינה במה שבתוכו. אבא
מביט בי בריכוז, מנסה לבחון את התגובה שלי למתנה בזמן שדמעות
מתחילות לצאת לי מהעיניים.
|
לקולות תיפוף מתחילים להישמע ברקע, הענן מתחיל להעלם יחד אם גל
הרוח הנעלם כמו שבא. אני שומע צעדים חרישיים מצידי. חבורה של
שחומי עור מופיעה מתוך הענן, לבושים חצאיות כהות עליהן נוצות
ציפורים.
|
נר דולק על חלון מכוסה אדי נשימה.
ילד קטן משחק בביתו עם בובתו הבובה.
נמצא בתוך עולם של דמיון ואהבה.
|
אל הארכיון האישי (45 יצירות מאורכבות)
|
|
