|
אַתָּה שָׂרִיד שֶׁל
הֱיוֹתְךָ
בְּצוֹק הָעִתִּים
וּכְתָבֶיךָ
הֵם
פְּלִיטֵי מִלִּים
בְּמֶרְחָב אֵינוּתְךָ.
וְהוּא בְּקוֹל רָפֶה סָמוּק וּבַיְשָׁנִי
מַרְכִּין רֹאשׁוֹ, עוֹנֶה 'תּוֹדָה' בְּהַכְנָעָה
וְאָז יַמְתִּין דָּרוּךְ לְתוֹר סֶבֶב שֵׁנִי
כִּי עֲבוּרוֹ כָּל קֻשְׁיָה הִיא הֲנָאָה
|
שֶׁקֶט מַפְחִיד בַּחוּץ
אִוְשַׁת עָלִים אֵינָהּ נִשְׁמַעַת
גַּם הַיָּרֵחַ הִתְמַלֵּט הַלַּיְלָה
|
וְרַק חֵצִי יָרֵחַ עוֹד צוֹפֶה
אֶל חַלּוֹנִי
כִּמְגוֹנֵן מֵרָחוֹק.
|
ובטרם שייר גופך יגוז
אספון שמך לפרק דור
|
וּבְלֵב כִּכָּר שִׁמְשִׁית סוֹאֶנֶת
תַּחַת עֵינָהּ הַמְּלַהֶטֶת
אַשְׁעִין גּוּפִי קִמְעָה
עַל תֹּורֶן.
|
וּבֵין כְּסָתוֹת שֶׁל פּוּכִים מוּל חֶצְיוֹ שֶׁל סַהַר
נִתְכַּרְבֵּל הֲפוּכִים רֹאשׁ וְרֶגֶל בָּהּ בָּעֵת
|
מַבָּטֵךְ הָרוֹעֵד, וּלְעִיסַת הָרוּחַ,
מְגַלּוֹת חִיל רֶגַע שֶׁל טֶרֶם אִלְחוּשׁ
|
פִּתְאוֹם הַגַּעְגּוּעַ
נִשְׁלַף בְּנִיד עַפְעַף
כְּמוֹ חֶרֶב מִנְּדָנָהּ
|
גַּם הַפֵּרוּר הַנֶּאֱכָל
לְפִי הַתּוֹר, מָרוֹר.
|
הוּא הִקְשִׁיב לִדְהִירוֹת
פָּרָשֵׁי לִבּוֹ
וְלָאִישׁ בְּחָלוּק הַלָּבָן
|
אֲנָשִׁים יְגֵעִים נֶחְפָּזִים לְדַרְכָּם, מוֹצִיאִים
חֲזָרָה מִלַּחֲמָם כְּדֵי צָרְכָּם. רְכָבִים מִתְפָּרְעִים
כְּסוּסִים שׁוֹעֲטִים, נַהָגִים עַצְבָּנִיִּים כְּתָמִיד.
|
הגשם יורה ללא הפוגה
בחוץ רועמים תותחי מרגמה
השמיים מזילים דמעה
על אדמה חרוכה.
|
בלילה ההוא סערה נפשי,
רוחות רעות שיסו בי
חלומותיהן.
|
שחר הפציע
הקניון הומה אדם
|
אזכר בערגה בדמותך השוחקת
לוט בערפל חלדי בלעדיך
|
לְאָן מְמַהֲרִים כֻּלָּם?
גַּם אִם הָרַכֶּבֶת עֲמוּסָה
בְּיוֹדְעֵי שִׁירָה אוֹ סְתָמְבִּכְלָל
מָקוֹם תָּמִיד יֵשׁ עוֹד הָמוֹן
כְּפִטְרִיּוֹת מָטָר אֵינְסוֹף
|
במקום ההוא ידעתי אשה
נפשי כלתה אחר צפונותיה
כאצעדה כרכתי גופי על גופה
סובא הייתי, מניחוח ערגותיה.
|
להיות עלה,
דואה עם אברות הרוח
שוחר מרחבים חדשים.
|
לַיְלָה לַיְלָה
אֲבַקֵּשׁ רוּחֵךְ מוּזָתִי.
לַיְלָה לַיְלָה
|
נְגִיעָה כְּישׁוּפָה אַחַת
וְגַם הַדְּיוֹ קוֹרֵץ לַקֶּסֶת
|
בין עלים שמורים מבצבצת דמותך,
זכרון מימי עלסון וקורת רוח
|
אדם כותב שירו בלא אומר
חרש מילים, חורש צלילים,
בלב שומר.
|
וְרַק הַהֵלֶךְ הַשַּׁח
חָדֵל הַפַּעַם מֵעִסּוּקוֹ
שׁוֹבֵר שִׁגְרַת יוֹמוֹ
לְהִתְהַלֵּךְ כְּמוֹ חָתָן בְּחֻפָּתוֹ
|
יְרֵכַיִךְ תְּפִלָּה לִבְנֵי תְּמוּתָה
|
אֶת תַּפּוּחַ דִּבְשֵׁךְ טָעַמְתִּי
בְּגַן הַנֶּצַח
|
היא כובסת בגדיה על שפת הנהר
מגרדת כתמי בושה
|
כְּשֶׁלַהַב מַּאֲכֶלֶת
חוֹתֵךְ אַרְבַּע רוּחוֹת
מְפַלֵּחַ צְרִיחָה אִלֶּמֶת
|
כָּךְ שָׁבִים בַּחֲטָף זִכְרוֹנוֹת נְעוּרִים אַל-חֲזֹור
כְּשֶׁחָלַפְתְּ לְיָדִי בְּלִי מֵשִ-ים לִכְאוֹרָה, אוֹ
שֶׁלֹּא
|
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאַתְּ רוֹאֶה
אֵינָם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
|
וּבְרֹאשִׁי אַתְּ חוֹזֶרֶת אֵלַי
כְּמוֹ מַשָּׁב הָרוּחַ
|
פעם, היתה יפה ותמירה
כבעלת הקיתון
בציורו של פן אבל,
|
וְאַתְּ אֵינְךָ יוֹדַעַת שֶׁ
חֻלְשָׁתִי הָעִיקָּרִית
אֲשֶׁר
לָעַד אֶנְצֹר עִמִּי
|
שְׁתִיקוֹת שֶׁזָּעַקְתְּ, הִדְהֲדוּ חֲרִישִׁית,
כְּשַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים מְבַלְבֶּלֶת.
|
לְעִתִּים
אָנוּ יוֹשְׁבִים
גַּב אֶל גֵּו
מְסִבִּים
|
מֵאָז שֶׁנָּחָה דַּעְתִּי הֲפְּזוּרָה
לְרִשּׁוּם הָגוּת אוֹ מְגֵרָה
נָפְלָה בִּי הַהַכָּרָה,
מַה שֶּׁלֹּא אֶכְתוֹב
|
בֵּין חֲפִיפָה לִשְׁטִיפָה
מְפַזֵּם לִי בְּמִקְלַחַת
אֶת שִׁירֵי הַמְּגֵרָה הַנֶּעֱדָרִים נַחַת
|
גַּם סוּלִיקוֹ הַפּוֹתָה
זֶה לֹא כְּבָר חָדְלָה בְּמֶתֶק
לְבַקֵּשׁ מְעַט הַסֻּכָּר
בְּאַשְׁמֹורֶת מְלוֹא הַסַּהַר
|
|
|
משפט אחרון לפני
המוות:
"זה סרק, זה
סרק!"
זהו, גמרתי. |
|
