|
נולדה ב-85 לזוג מתוסבך, בכיתה ד' למדה לקלל ובסוף
החטיבה נפלה עמוק בבור השופכין של המודעות.
אני אדם ההולך בתלם ההיגיון, שסומכים על דעתו אף
שאין לו מושג... כזה שחי מחוץ למסגרת, שלובש מצבי
רוחו כבאמפיתיאטרון.
לפעמים אני בוגדת בעצמי... יש לי אגו עצום, כמו
נהר, לפעמים אני טובעת.
אבל אני לא טיפשה ולא אסבול חרא מאחרים. יש לי דעה
ישירה על כל אחד ואחד ממכרי. אני יודעת מה אני רוצה-
לא בטוחה איך להשיגו...
אני חושבת שיש סיבה לכך שרק זן אחד בלבד פיתח
מודעות מבין רבים ובנוסף לכל התגלה להיות מכחידו
העצמי והאנוכי. מרירה? בטח! אחרי 17 שנה של תקוות
להוכיח לעצמי משהו- כלום.
אל תטרחו לכתוב "יפה" אם אין לכם להוסיף עליו.
בכבוד רב,
רותם.
הם מתלוצצים על גובהה ואומרים אבל שהיא מה זה חמודה ושיש לה
אף מלא אופי. אופי, אז ככה קוראים לזה... היא הרהרה באפה בזמן
שישרה את תיקה בשנית. ואז, באופן בלתי מודע מיששה שוב את בליטת
הסחוס העקומה בו, בליטה שרק היא נראית הייתה להבחין בה.
|
הוא יבהה כאידיוט אל פניו של הצג...
מי אתה?
- אניספוג-
|
וחומותיו,
חומות זהב,
יסגרו שם מעליו
|
אישפך ליבו
אישפך את כל מה שכאב
|
אדע כי
מאחורי גבי
מחייך אתה
לעולם לא אסתובב
|
בין חדרי לבי
התרוצצת חפשי
נחלת הרס בם
שפכת דם
|
לזיו פניך לעטות עווית
בראותני.
מדוע, הו, נטעת בי תקווה?
|
במבטי אליך
נשימתי פסקה
מלהיות
והננו כחיות-
|
בחיוכי רובצות שיניים
אורבות בחשכי הקופסא השחורה,
השכוחה.
שמך בציפרניים,
בדמי ובדמך- עודי בורה.
|
האדום צבען יפה
מן הסכין ועד אלי
|
ובכל שיריך את שותקת
דמעותיך על גבי הותירו קמטים
|
לי אל הרעם
כוחם של אלף הרים
מתוך קרבי נולדה תהילה
ובאור ידי הגנוז
|
נישאים ברוח
ניירם צבעוני ושקוף ויפה
אך
|
שקיעה אחרונה לפני הסוף
אנשי השלכת יוצאים לרחוב
|
בשדה עמדו יחדיו
שני עצים אל מול רקיע
האורן העצוב מנפנף הוא בקוציו
הברוש השפרירי מרקד שם מעליו
|
לטיפה שנחתה על רצפת התא
היה טעם מלוח...
לו היבטת לצדדיך
קירות ורודים הביטו בך חזרה
|
חלום קברתי ראשי בכתפך
קולות אזעקה לא בערו בי
|
אחיה, אהובה, אהיה טפיל על גבך. הו, תבל יקירה! כל חייהם
האמינו הם באידיאלים! בתבניות הכה מוכרות, המשעממות, המגעילות
אותי לעמקי נשמתי החלולה!
|
סופר כמוך, כמוני, לאו דווקא בעל כשרון יוצא מן הכלל, אלא אדם,
כמוך, כמוני, סתם אחד...
מה הייתה ההכחשה שלו?
האמת?
השיגעון?
|
דמעותיך גוללתי באצבעותי, טיפות של אור בינות לענפי רפא.
|
באותו יום קייצי חייכה אליו השמש חזרה, כמו אמרה לו "בוא, רחץ
בחומי, אאיר עליך ואשחים את עורך". ועיניו החומות קרנו בתמימות
של ילד
|
|
|
המודל לחיקוי
שלי היא שלי.
(החברה של החבר
של שלי)
מוניקה לוינסקי |
|
