|
מצפה לביקורות- חיוביות, שליליות- בונות...
היא נגעה בי כפי שאיש לא נגע בי מעולם, ליטפה אותי במקומות שרק
היא הכירה, שרק היא ידעה למצוא, והיתה פורטת על מיתריהם
העדינים של אזורים אלה.
תמיד כשגמרנו, זלגה לי דמע. תמיד. ותמיד היא היתה שם כדי למחות
אותה...
|
עצמתי עיניי בשנית
שוב חוזרת אל חלום
אמא, תעירי אותי
אספי שערי גם היום
|
שקופה, שברירית
עדינה, ערירית
ריקה מתוכן
מלאה בחמצן
|
נכנסת בתוך שערי גהנום
מפסיקה לחשוב, מפסיקה לחלום
וגוף זה כל מה שנשאר
רקבון של עור, עצמות ובשר
|
מרוב מטאפורות
האמת לא נמצאת
מסתגרת בבית
פוחדת לצאת...
|
נותרתי כעת
ללא קרן אור
קרירה
וקופאת עם הזמן
|
זה אנחנו דור האיקס
ילדי אור הירח
מחפשים מקלט מהרוח
רוצים לחיות לנצח
|
הודו קוראת לי
צועקת בשמי
מודיעה שאצלה
אמצא את עצמי
|
הורד ההוא שהבאת לי אז
עד כמה יקר לי, יקר הוא מפז
כי ראה הוא הכל, והיה עד
|
המסמר עדיין על הקיר,
כאילו מחכה...
לתמונה אחרת,
מסמל כי מותר
להחליף מסגרת.
|
הדמעות של אמא
שוטפות את הקבר
והעצב של אבא
מורגש מכל עבר
|
כל חיי עד כה
הייתי תלויה
בין דמיון למציאות
באנשים אחרים
|
לבור ענק נשמע הקול
קול רעם מצמרר
נופלים אל תוך השכול
וגופם אט מתקרר
|
שוב לא תדע, עם מי תקום מחר
וכמה תתגעגע, לגופי הכל כך מוכר
כשאלך ולא אשוב, דבר לא ישאר
רק לב אחד שבור, ועבר שלם שמתפורר
|
גשם של עצב אותי מרטיב
ואתה רק יושב ליידי ומקשיב
חבק אותי, תראה לי סימן
אתה אי שם ואני כאן
|
מותר שם לחלום ומותר להתאהב
ומותר לקוות כי אי אפשר להתאכזב
|
חוסר אונים, ריקנות ובלבול
והוא רק מניד את הראש בזלזול:
"זה קורה לכולם
זאת תקופה, זה עובר"
אבל מה מבין הפסיכולוג?!
זה מה שאני אומר
|
קמה בנחת
נאנחת, נמתחת
כאילו אין מחר
ונכנסת למקלחת
משילה את החלוק,
מי יסבן לה את הגב?
פתאום היא מבינה
שהיא לבד עכשיו...
|
כותבת שירים על אהבה שאין,
פוחדת לשיר אותם פוחדת לדמיין
מצאו לי תקווה וחלום בורוד
אסיים מסעי ואפסיק כבר לנדוד
|
יער קטן, קורבנות בו אין די
שנותרו מחכות, מי ידע עד מתי
|
תצחק אותי, תבכה איתי
תצעק עליי, חבק אותי
תבין אותי, תשבור אותי
ואז בסוף תשלים אותי
|
משתגעת בתוך ארבעה קירות לבנים
שנראים לך שחורים
כשאת עוצמת עיניים
מתחילה לדמיין צללים
|
יש מי שיפיל
יש מי שיציל
ואין שום דרך להבדיל
|
וקראת לי תינוקת קטנה
מעליב אותי ולא בכוונה
|
נשרפים באש הצורבת את העור
נמסים, נהפכים לעפר - יחד
מתערבבים
|
אני יושבת לבד בחדר, בין ארבעה קירות לבנים וריקים. מלאים
בפוסטרים ותמונות- אבל ריקים.
הטלויזיה כבויה, כך גם הרדיו. כל מה שמעסיק אותי כרגע זה העט
הזו, הדף הזה וזממי שאני הולכת לבצע בהם בכל רגע.
|
|
|
אולי תלך כבר
לשירותים?
אני מדבר אליך! |
|
