|
"לאן אנחנו הולכים מכאן?
המילים יוצאות מוזר
איפה אתה עכשיו, כשאני צריכה אותך?
לבד במטוס, נרדמת על שמשת החלון
הדם שלי יקרש
אני צריכה לשטוף את עצמי שוב,
להחביא את כל הלכלוך והכאב
הייתי מפחדת, אבל אין דבר מתחת
ומי חבריי האמיתיים?
האם יש להם את הכימורים?
האם אני באמת שוקעת כל כך עמוק?...."
(RADIOHEAD- The Bends)
ילידת 86 שהמוזיקה היא כל עולמה.
לפחות בדבר הזה,
באיש הזה הפעם
תיהי את.
לכי עם עצמך עד הסוף
|
הכל נלקח בדרך טבע
הכל נלקח עם הכאב
|
המגן נפל.
חומות עבותות נשברו לרסיסים
כל האמת המכוערת
נתגלתה לך בפנים.
|
מתישהו, בעתיד הרחוק
מישהו יושיט לה יד.
מהציפיה לאותו אחד
היא מצליחה להחזיק מעמד.
|
ציפייה של שנים מאז הילדות
התנפצה לנגד עיני
עיני המביטות בה בתוך הבועה.
|
בין פה לבין שם לא אמצא לי תשובה
ותמיד אטה לסימן שאלה
|
בבקשה תאהב אותי
אל תתבייש בי
תן לי לנשק אותך
מול כולם
|
היא הראשונה שהערימה/ שהצליחה במשחק
תמיד ידעתי קודם/ משהו... נשחק.
|
הכעסים של כל השנים התפרצו
|
אני שונאת להאשים את העייפות
להכחיש שרע
|
מראה הדם הנוזל מגופי
הוא המראה הנפלא ביותר.
מראה האקט הכנוע, הסופי
מראה של אחת שסופה לוותר
|
פיענחתי שאלה לתשובה המושרשת
סדקים נבקעים בי בכוח אלים
ספקות, תהיות- מי אני, מי אנחנו
והאם הוא קיים בכלל, אלוהים
|
אז למה, למה, למה, למה
את עוד חושבת עליו כשאת קמה?
למה כל צלצול טלפון מקפיץ אותך,
אבל לחייג בעצמך זה קשה כל כך...?
|
כי אם אגיד או אם אודה בכל בקול בקול בקול...
יודעת כבר עכשיו שאצטרך עמוק לצלול
אל הכאב, אל העבר המייסר והשחור
עבר כהה. עבר שאין בו אף טיפה של אור.
|
אתה לא שווה את זה, בעיקר כי אני צריכה להגיד שאתה מכאיב לי
בקול, אתה לא מבין את זה בעצמך.
|
מרכיבה על עצמי את המשקפיים השחורים הכהים, כדי שלא תראה
שבכיתי, ונכנסת לחדר שלה. אפילו פותחת את הדלת טיפה בפראות,
שתראה מה-זה. אני שואלת אותה, למרות שיודעת את התשובה הכואבת
"אני ילדה קטנה?", והיא עונה "כן".
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
איך אפשר באמת
להכניס ארבעה
פילים
לפולצוואגן?
שה תמים מנסה
לפתור את
תעלומות החיים. |
|
