|
אם תאמין בעצמך אתה תצליח.
תזכור,הכל אפשרי !
תחייך הכל לטובה,
כי אחרי כל דלת אחת שניסגרת השניה ניפתחת.
לעולם אל תפסיק לחלום.
הבית עולה לי בדימיון,
17:30 עדיין לא על השעון,
כל יום דומה לקודמו,
טובעת בשיעמום עמוק.
|
מים מלוחים יצאו מעינה.
מביטה קדימה ללא צל של ספק
|
לרוץ אל מעבר,
להגשים חלום.
לתת לו יד
והוא יקח אותך איתו.
|
שחר הבוקר הפציע,
זריחת השמש הפתיעה,
חייכה ממרומי השמיים,
הגדירה בפני יום מצליח.
|
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי,
עייפות כזאתי, לא נחת עלי בחיים.
|
בין ארבעה קירות, שני חלונות ודלת אחת ישנם:
|
יושבת וקוראת עיתון
מעבירה את הזמן,
בשעמום - כל היום.
|
תמר,
פרי עץ,
מתוק ורך מבפנים,
קשוח מבחוץ
|
עומדת תחת גג בגשם,
יושבת על ספסל בחצר,מוצלת,
ממתינה ליד הטלפון, נרגשת,
שוכבת על המיטה, מדמיינת,
|
הבטתי בך,
הילה הקיפך
וכנפייך פעורות
פולטות חום
|
שחור וקודר היה הים, התמזגותו עם השמיים.
היה נדמה שיכולנו להמשיך בהליכתנו הלאה ואין רואה לאן.
השביל אינו נגמר, ללא מוצא וסוף.
|
יחף התהלך לו ברחוב הרטוב,
מבטים רבים הופנו לכיוונו ולו זה לא הזיז.
|
הו, יקירי,
אבדת בין צללי האפלה
בחורש העצום, כה בודד ומבעית,
רך עורך, תום וזעיר.
|
ורד אדום בוהק
אעביר על שפתייך.
|
וכשהמים געשו
נהמו בקול רועש
ובגלים הכו,
גופי התרועע במעבורת הגדולה
|
והלכת חזור ושוב
יבבות מחריש.
הס. שקט לא החלטי.
ובעיניך אביט
|
אין לי כוח אפילו לקום מהמיטה
ואם אפול, דבר לא ישבר
|
מבט אל הרקיע,
ראייתך בני.
כיונה לבנה עפה בהרים,
סגולת שלום,
|
יוקד דם שרוע על האדמה,
כדומם.
עוברי אורח - פסעו ושבו
אך איש בו לא הבחינו
|
כך אשב בחלקך בבהיית התלקחות החמה ,
בעת בה פתחתי מרחבי ועטפתי גבך,
ולך. הו, לך, אנשק כפנטזיה בראשי כציור מופשט.
|
ואשים ראשי בין כנפייך הצחורים,
ערש מתן בליבי,
רז איחה בינינו, אוהבים.
אגדות וקורות לחש באוזניי,
|
הנגיעה האחרונה - טריה,
קולך מתנגן לי.
ניצוץ של אהבה.
|
שובל בליבי,
אחריך בהמשכים,
אצוד את עצמי.
בחיפושים
|
לשכוח לא אוכל.
אסיר מעליי את המסכה
|
וטבלת עצמך במי המלח החמימים,
כאילו צנחת אחרי יום מעייף
כשאת שם במרומים.
חייכת, וזרחת מעליי,
|
כי תירא מפניי
אל חשש, אינני אוחזת.
רצונך בשלווה ושקט
אל חלילה שאון ביתי,
|
חתול שחור עמד על החומה והביט מטה.
אומנם חתול רחוב אבל הוא נראה די טוב.
|
קודר.
אינו מתבהר.
פוסחת אל מעבר.
פנטזיה מצטייר
|
וכי היית מחיי.
ולא יותר.
ד.א
|
ברשת אהבתך
חפצתי לחול,
להאצילך וגדולתך,
אך התבוססתי בחמצה.
|
כשחפצתי.
איננו.
ואתה כנוצה, חוזר לנדוף ברוח,
חיפוש אחר אחיזה,
|
מנחה לי, שמך, מתנה,
אך פוחדת
|
וחלפתי על פני צללים
מילים וניבים דיברתי.
הלבנה מרום צוחקת
מביטה אל על,
|
בלי קשר לדבר,
בלי שום אהבה,
רק מילים שיצאו מפי בהרגשה טובה של החיים.
|
על קצוות אצבעותיי התגנבתי החוצה,
פן אעריך, כי שינך עמוקה ונוקבת
|
מהחשכה,
האיר את האפלה,
רסיס זעיר,קטן
פרצה מגופי הלהבה
|
אם לרגע אעצור ואחשוב
מה יקרה? אולי סדק יתווצר.
לאן אלך? אשוב לדרכי,
עם ראשי מורם, לטבע אחייך
|
אחרי הפוגה מחיי יום יום
אירועים והתרחשויות,
חזרת לחיי פתאום,
כטווס מתרברב.
|
צליל נמוך נשמע
הרחובות נהיו דממה
|
ואם אמשיך לענות,
אולי יפסיקו להונות
ואם אמשיך בדרכי,
אולי אמצא משהו בשבילי.
|
בעבודה יושבת
ואת מספר הטלפונים סופרת.
10:00 בשעון בודקת,
ומתמרמרת.
|
ואם אגיח לעולם הנוטף בצע הזה,
החמלה תביט אלי בין השורות?
השקר יבער לי בין עצמותיי ,
ועל ראשי הכובע יבער?
|
התבוססתי.
מלנכוליה אהובתי, יגוני.
לך, אשיר את אשר בליבי
|
מנחת השמים,
עב גדול ומרווח.
באותה עת לך מקלט,
כשלי משכב.
|
להחליק כאילו על הקרח
לדמיין שאנחנו שטים
אי שם בגן עדן,
|
וחן בעיניי.
כיסופיי רבים.
אך בליבי פיקפוק וספקות.
האם חפץ אתה בי?
|
זיכרון של 12 ירחים רקום צבע ארגמן
|
הוד יהיה הוא,
רוממות כבודו,
שופע תום ויושר
עליזות בשפתיו,
|
בעת החמה שפכה קרניה
הפצירה מעל,
פוסידון חבט קליל בקילשונו
ומי מלח רבים שלטו בנו כאילו היינו נוצה ברו
|
אנגס בגופך ואצית אותו באש,
ממגע ידך, כל גופי יזדקר,
האם גופך יגיב בהנאה למגע ידי?
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אם אלוהים היה
אשה, אז לא היו
לו ביצים ליצור
את
הדינוזאורים.
פרה. |
|
