[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוני לוי בן לברט

אל היצירות בבמה האהובות על רוני לוי בן לברטאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי רוני לוי בן לברטאל היוצרים המעריכים את רוני לוי בן לברט
בעל תואר  בספרות אנגלית וצרפתית, בוגר המחלקה
לספרות השוואתית, מתרגם  שירה דרום אמריקאית
וספרדית.
פירסם ארבעה רומנים וקבצי שירה בעריכתו של נתן יונתן
ז"ל,זוכה התחרות הבינלאומית לשירה בקטגוריה שלום
ומלחמה, איש חינוך וותיק ועורך פורומים  אידאולוגים
בתחומים שונים ומגוונים.
הרומן האחרון , "ניחוח היסמין" יצא לאור ב-2006 וזכה
לביקורות  נלהבות, כיום הוא מתרגם את המשורר הצ"לני,
פבלו נרודה לעברית וצרפתית.




לרשימת יצירות השירה החדשות
After her departure I remained discarded in my stead
It was the eternity of desolation, a shadow on a grovel
I was a cricket in heavy darkness hiding in grungy holes

White is hope to return to Genesis purity
While holding a mirror in your hands
Blue is nothing but what flows from the sky

There is only you whose name I stammer in my rhymes
There is no longer an image, there is only you whose

אל תערמי אבנים בליבי, איזה קרב
בין צללי אהבה ואבק שתיקתך
גם כך את דבוקה כה חזק בגופי
כשאת שבה כמו רוח שאינה פוסקת
מסתובבת בין חדריי כמו שד בחזי

עכשיו את איננה ומיטתך זנוחה
תמהונית כמו קול הקנאה והרחמים
וכבר את לא מבחינה בצללי המרגוע
עכשיו את איננה, הלהבות חורכות

אל תשכחו אותי, אל תשכחו את הרבבות והמיליונים,
תזכרו אותי, שמי היה פעם יעקב ישראל שילר,
יהודי מהעיר האהובה שלי ורשה שבפולין,
תזכרו אותי בבוא יומי על קץ הזמן וסבלותיו,

אמרתי לך אלפי מילים מכסות אביב וסהר
לעטר מראותייך בנעימת ציפורים
אמרתי לך אלפי מילים כמו מים ולחם ודבש
תלמים שחרשתי לחמוד לך אלומות של קמה.

את היית חדוות הידידות של נעורים ואופל
בינות חיוך ועצב רכונה על דפייך
עת ציפית לבשורה תמרודה של הנבואה
זה יומנך לעולם אשר מחה מול השד המעורטל

שאי אלי עינייך כוכב מפלט ותכלת
בהתייצבותך מולי על אי בים של בדולח
את הפרח הנצחי , כלנית מערוצי הנגב
חמדת סתרים שופעת שנינות ונועם

אני כותב גלים משפת הים
גלים קצרים של כחול ואדום
גלים של מרחב ושקט אלוהי
שצומחים בחלוף העונות הקצרות

אתה שט בין שמיים תכולים וזוהר רקיע,
ראיתי אותך חרוש כאב כמו תהום בין הרים,
או אתה סונטה עתיקה של זיו ואהבה,
תפילה עורגת משדות חלקת קמה.

את מטפסת במרום נפשי
ואני נלאה בין סדינייך הסתורים
ובראי שלי מוסיף יופייך ללהוב
רואה רגעך כנצח מתמשך .

באלה הימים גם הגג הכי קשיח
אינו מעניק ביטחה לאוהבים
החורף בא עם דם על הידיים
שנאה שאובה מבאר אכזב

לזרום בנטיפייך ולבכות על קרעייך
ולנחם את בשרך ולרקוד בין צלליו.

באתי אלייך כי העשב צהוב והחורף בשחר
ועודני מוכן למות על שדותייך

לא אשכח חיוכך הסומק לקראתי
את האי הירוק את הצלם את הצל
והיית חיש שלכת ושיקוי ודממה
כמו מטפחת ברזל וגמגום של חיוך

בוא אל תוכי אל דם המנהרות
בוא אל תוכי בוא אל תוכי
עירום כמו הלילה
ונפשי בין ידיך

בואי אל תוכי שקטה ונבונה
להקפיא הספקות ולהזליף את הדם
ושירת הים תרנן בתוכנו
תסמרר את עורך בגלים ובקצף

בואי הרוח בוא הגוף
לשכב בחלומי במדרגות השמיים
ליפול עליי מארצות הצבעים
כי כאן אני הוא המעצב

רק מתוך השכחה גופי נסדק בתוך גופך
מתגנב לאט בגחמות שקטות ואוויליות
מבקיע את החושך כשאני חולם והוזה
מתוך ערגה נפרמת ומתכחשת,

הו רומיאו שלי הפרידה הזאת קשה כאבן
בוערת בחשיכה ואוחזת בנתיב גורלי
הייתי פעם קלה ומולכת בין רחובות וורונה
עכשיו אני פרח קמל חונק עצמו לדעת.

עלייך מרקדות עדיין עקבות הכיסופים
השמיים והים ושדות הצבע ופלגי המים
עלייך פשוקות עיני במתיקות הבכי
גופך הכחול בדמות מראה רוחפת

שלא יתפורר האופק הספון בתוכך
כי בתוכך פסעתי מן התהום לאור
כי היית מתיקות האביב הבוערת
ואני התפללתי כי עדנך לא יקפא .

בתוכך שעטתי והשתאתי
ננסף להיחשף ונכסף להסתתר
מחפש בתוכך את אדמות הסתיו
כדי לשכב איתך על שמיכת עלי שלכת

פריך היה ראשך כשנשרף מאש הלילה
וגופך התקרר ועליו נשרו
צנחו הצהיבו כמו אגדות עתיקות
כמו פיסות קטנות של זמן ובדידות

רציתי להתעכב כדי למצוא את הצליל העלום שהנשיקה הולידה
רציתי להתעכב ליד אשכול פנייך שהחליף אדמות ושפתיים
רציתי להתעכב ליד מולדתך הצהובה, גלים אדירים של שמש וזהב

האם האדמה שומעת
את השירים צורבי השפתיים
שקולחים בין גדותיה?
רפאים ושברים וטלאים ודמעות

אל תלכי רחוק קרבי אלי כרוח נבואה
היי לי כנף לעוף בגן אחד במעדנות רחיפה
היי לי אצבע אלוהים ופיסת שמיים זעירה
ואני סולם ארוך לטפס עד אלייך גבוה

בואי נבכה את אהבתנו בלי דמעות
ונאהב את שלא טרחנו לאהוב
גחשוף הצל המתכתי שהסתיר את פנינו
כמו מתןך נתיב עליו פסענו בריקנות

היה זה האור המדהים של עינייך
נרעד וקרב כמו ערב רך

היו אלה שפתייך על מתק הזיכרון
סודות הצופן בשטח ההפקר של החטא
היו אלה שפתייך השותקות כמטיל צלליות
סיבי חלום רועדים כמו כספית מתגלגלת

הייתי עץ רעוע מגשש אחרי שורשיו
שחר חיוור עולה ונמוג בין אופל ושקיפות
והרוח הסוררת שבתה אותי בין מבוכיה
עד ששקעתי בענן של זרי דפנה נסתרים .

יושב לו בגן העיר חמוש נוצות טווס
ולחשי ענבלים רוחפים בין אוזניו
ומילותיו כטל רוחצות אבק הזמן
ומילותיו כגשם שוטפות עלוות עצים

הנה שברי השעות הטהורים
כרוכים ביחד כמו אחוות משחקים
הנה חיוכך הדרוך עדיין מצלילים ומראות
חודר לתולדות חיי כמו סכין של משי

לשכוח את הדמות העורגת והפריכה
ולנחש בגעגוע את סוד הדמעות
לחוש היטב את הירהור התהום
רק לזכור את הניצוצות הישנים

רק כשאת דולקת בראשית געגועים
ורועדת כמו נבלעת אחרי חיבוק
כשאת אוחזת בשמיים החולפים מעלינו
אז את לי , ואני לך, הומים סחופים,

ואני אינני אלוהים, וחיי לא צמחו מפלאי הבריאה,
וגם ימיי באו משפל הדממה, גדשו שאון וביבים,
ימיי באו, רצו לקיצם אי-שם בין ארצות החלום,
היינו תלויים יחד על מעקה הרוחות וענני האפר,

אני צועד בכוח, מתחמק מנוכחותי
איש צעיר, הגם שחלפו חמישים שנה
מאז הופעתי על במות האבק
ושוטטתי כמו שיכור בספינות רעועות

ויהי ערב והחושך טפח כמו הלחם
אך עדיין בהקו טיפות הדם שציפורים ניקרו
מהר פרצו הכוכבים הלוהטים
מהר נדדו הספקות הלבנים

מחר נלבש עירום ונתכסה שתיקה
נקיז דמנו בסכיני טיטניום
ארבע ידיים לבנות יזלגו דם כחול
פתילים שקופים הבוערים לשרוף

זה הלב שאינו מדבר ואינו נראה
זה לב שהותאם לפסולת הסביבתית
עותק צנום של רפש שהפך לאומנות
רק הלבוש נלקח מגדולי המשוררים

מה שאני יודע היא שתיקתי
בתוך תיבת האדמה והאופק
אולי הייתי פגישה שלא התקיימה
כשהצמחים סביבי לא ידעו

בעיר ההיא המהוללת בפי מתים,
בעיר ההיא המיוסרת והדחויה,
הפכת את פנייך לזיכרון מעורפל
ורטט ידייך החומד שקע בשכחה,

יונק את לחשיו מצימאון הפרח
טובע במילים וסוד ההיפוכים
הלום געגועים מניחוחות הזמן
רגעים קטנים של שקט משפת המלאכים.

שם בין רמות הבזלת שמעל פורייה
קול אלוה קרה לך והלכת עם הקול
שם באדמות השלל הדשנות גאולה
את בלי דעת המתנת למצביא המובס

כאשר יפשיר גופי אברח מהריסותיי
אגדע לי זכרונות מעיר חולות צחיחה
אהיה נחש הערבות וזאב העמקים
שאנחתו תידום כמו טירוף האפר

ואני האני אשר הוא חיוכך
מול חבלי גופך השחר נבלם
בשיר צרצרים כוכבים ופלגים
עטרת ליטופים מידיים רועדות

כשאבי נפטר השמיים היו נקיים
וצל בהיר ריק ושותק זוהר כריחיים
עטף פניו כמו עמוד של אור.
כשאבי נפטר השמיים היו פתוחים

אלגיה
כבר גבהתם אדירים כמו עצי מולדת מאירה
נוחו בנים על ארץ אהבתכם והיתמות תפרוש
כנף כמו רוח חמה בין רפידות עצמותיכם

נולדתי מכווץ בין שפתייך
במאורתך שכנתי כמו פנינה בצדפה
רוחך הייתה רוחי, ידייך היו ידיי,
קרעים של דבש ונטיפים של יין

לך לך אל ערבות גופה
אל צוהר הטחב ועומק רקיעיו
ואל תיקח איתך את קמטיך הנבונים
כי יש בך חושים סמויים

לשווא, משחק דמים, הגדוד על המוקד,
לשווא, היה זה קיץ רחוק ומהדהד
יוקד, לוהט, גונח ומאכזב.
זינקנו לפרוק הדם, הוזנקנו
לגווע בזיל הזול, אי-שם הובסנו,
ודרך המתים ידענו.

מה טוב שבאת לאכול פירות שבת
ולטעום טעימה מתגוונת מצנצנת גן עדן
אל תתבוששי עירומה כמו פעמונית משוננת
היי ששון שלל עלווה ומלאי עדנה

מן הגוף הזה שנפרם אני מתפזר איתך לרגע
שהוא רק רגע שיש להשקיט והכל רק נצח
כשהשמש מסנוורת והדרך מתעקלת

מסרתי לך כנפיי שתעופי אל האושר
ואת בכיי בעינייך החובקות את הרוגע
נתתי לך את ניחוח החמלה המערסל
שלא תדעי עוד כפור ועצב ותעוקה.

נגני לי צליל נוסף מסוד צעיף רקום
אלייך ידיי הבוערות מהססות לגעת
אלייך בחלל צילך מלכות האלם והאש
המיית דבורים ערגה רוחשת ותפילה.

שכבת לך עירומה ושיערך הבהיר
שמוט כערבה צהובה נשוקת אביב
טבעת שמימית של פרחי יסמין ובדולח
שכבת לך עירומה בשדה המגנטי של הערגה
ו

הסתיו הזה כמו קוץ בנפש
ניפתח כשיכרון רחוק של תשוקה
ואברי האדמה כבר פרושים
מול שמיים עצומי אבוקות .

עם מות ההיגיון צמח העפר ופרח האויב
אני צועד ברחובות עירי האבודה
חלפו ריחות המלכות והקטיפה
והאוויר עצוב עמוס עכשיו בגעגועים.

תחת כנפי שכינתו אתה נח במחצלות הרוח
איש צדיק בדורותיך בחיר כל חי וכבודך חתום
ומתחת לעיניך לא שתקה ישועתך הרמה
רק חצתה מרחבים רדומים של בכי ופנינים

צאי אליי עם קולך הסדוק פרועה לכבודי
את יודעת הגשם הציף את ערוצי העיר
והמון זמן חיכיתי לשובך מהסערה
אז אנא צאי אליי בתופים וירח

קודם בשנות האהבה עטפתי אותך במלכות
כמו אורחת מארץ זרה, היית שם אל חיקי ובתוכי
ונפשי הייתה אצורה ביופייך בעונת האהבה
הייתה בנו שמחת בראשית, שיפעה ממבואות שמיים

היית מילים מוגשות בחגיגיות האופל
עצבות האדמה הצחיחה ונשיכות השמש
וכל ליטופי השכינה ושלל גווני הרקיע
כשביקשת לחשוף את צבעי הערגה והדם.

ראי אותי אוסף אותך ברחמים
כזרע סביונים על מדרכות הזמן

ראיתי אישה שנשכה את גופי
קושרת שדיה בלשוני העילגת
וגוררת אותי כמו טרף חם
ובולעת אותי
ויורקת בשרי...

מלקטת גרעיני חיטה בין אוושות עשבי בר
וראשך החולם סלסלת שיבולים ומנחות
ובטנך ריקה אלמנות ואבדן בין כתפייך
אין לך חלקת קמה ומסתור לאנחותייך.

שירים זוכרים שקיעה באור זריחה
מקומות טהורים שבכיים אבד בין ההרים
שירים עורכים מחזות על נהר העוגג
שירים מערימים חידות מניחוחות רחוקים

הצליפי בי בידייך הקרות
ותבוא הפליאה ותבהק כמו זכוכית
הניחי אותי על ערמות האבק
בפתחי המבוך של כוורות הקסם

היית שחורה כמו עינייך היוקדות
היית קשוחה פרועה רכה שפויה
פעורה ביום ופעורה בלילה
היית בשר תשוקה חיים ומוות

שתקת לי שתיקות שקטות
שתיקות גאות ושפל
שתקת לי שתיקה צורמת
שתקת כתל שלכת
שתקת כצל סומא

תני לגופך לזרום בבוהק ופליאה
תני לגופך לזרום כשעלייך זיקים של שמש
מטר של אש ובוהק על היכלי הכוכבים
תני לגופך לזרום, עשי מה שצריך לדעת,

אל תלכי רחוק קרבי אלי כרוח הנבואה
היי לי כנף לעוף בגן אחד במעדנות רחיפה
היי לי אצבע אלוהים ופיסת שמיים זעירה
ואני סולם ארוך לטפס עד אלייך גבוה

אלוהים גע בי רכות משולי שמיך
שקם ערגתי הפצועה במבטך הנכסף
גע בי שאתנוסס כמו שירת הים
ואתמזג בין רסיסך שקוד כמו קהלת .




אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
תגיד לי, לא
נמאס לך?

מישהו שואל את
יעקב פופק אם לא
נמאס לו.


תרומה לבמה





יוצר מס' 81127. בבמה מאז 17/5/08 13:31

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרוני לוי בן לברט
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה