|
נולד בניו יורק ומיד החליט לעלות ארצה. הוא יצא
לדרך בתרמיל ומקל ועד שהגיע ליעדו, כבר היה בן
שלוש.
עוד משחר ילדותו אהב לדבר ולא הבין איזו סיבה יש
לו לאדם לשתוק.
בעודו נער צעיר, למד להתבייש במראהו באקדמיה של
אחד החופים של הים התיכון ואף על פי כן, בילה בו חלק
נכבד מזמנו. משהפך ברבור בגיל ההתבגרות, גילה פתאום
את המושג "תשומת לב" והתמכר לו באחת. אהבתו לנשים
בתקופה ההיא מתוארת מעט בשיר ששר דייויד ברוזה על
"טיו אלברטו".
תמיד היה שובב ופרוע וחייב היה לנסות הכל - עד
שהגיעו הסיגריות. הן שירתו אותו בתור סם
מדכא-אנרגיות ומהיפראקטיבי שלוח רסן, התמתן והפך
ברבות השנים לשקול, מאופק ורציני, כאשר הגחלים לעולם
לוחשות בקרבו. הדיבור האקססיבי נעלם לעיתים, והופך
אותו לדוגמה חיה של סייג לחוכמה, אולם כשהוא פותח את
פיו, יש לו המון מה לומר.
משגילה את עומקי הרגשות, החליט שהם האוצר האמיתי
של החיים. מאז, הוא מחלק אותם בלי הרף לכל עובר ושב,
שחשקה נפשו, ואינו מסוגל להבין כיצד אנשים אחרים
שומרים אותם לעצמם. המילים תמיד היו לו לחברות
ומשלמד להשתמש בהן החל להשתעשע איתן.
היום הוא ממאן לזכור שכבר אין הוא בן עשרים ושתיים.
קצת יותר עייף, קצת פחות תוסס, קצת יותר מנוסה, קצת
פחות נועז, אך הלבה בפנים - כן, זו שמבעבעת - לעולם
אינה יודעת מרגוע.
הוא רואה תמיד את חצי הכוס כמלאה ואם הכוס ריקה
בכל זאת, הוא משתדל למלא אותה בעצמו.
לאיתן לא היה מושג כיצד להגיב להצעה זו, מה גם שהתבלבל בנסותו
לפענח אותה וניסה להנמיך ציפיותיו בכדי לא להתאכזב. היא לא
המתינה לתשובה יתר על המידה והתיישבה לצדו, זרועה מתחככת קלות
בזרועו. ליבו של איתן איים לפרוץ את חזהו כשלפתע, התחרטה וקמה
שוב על רגליה.
|
אם יש וכל שינוי בך משתלב בי
נדמה וכבר היינו אוהבים מזמן
|
והיא האהבה
דחויה, נדחקת מקומטת לילקוט דרכים עם המרירות בצותא
וכל תכליתה פג, כמו היה אך בדותא,
כופר סגריר של מוהר כנשך הלוואה בעת הברית, עליה שילומים
|
מעטות המילים מלתאר לך
עד כמה אני כמה אלייך
לתחושה של ידך בכף ידי
של שפתייך בתוך פי
למגע אצבעותי בשערך
|
כי הפריצות לעולם נחלתן
בחסות שדולה של משדלים
סוחרים ברגשות שאולים
|
למה, למה אלוהים
איך נתת לי חיים
לעשות בם כרצוני
אך הכל נראה סתמי
|
ומכוחו של סדר עדיפות
ניסרתי חבל טבורו
ועמדתי רועץ בינך לרצונך
|
נוכח שקיעותיי זורחת
צל האכזבות סולחת
את היורה המרטיב חלוני
|
בין הרים נושקים שמיים
בין פרחים הנפקחים לאור
בין שבילים התחלנו כך בשניים
בדרכנו אל התום
|
כאין ניצבות בפיך מילים
לכבודי
|
ואם כשנבכה ביחד, בלאט
ואראך רגיש ולא מסוגר
אל תחוש מבויש או חסר טקט
כי הנך לי עדנה בעולם כה קר
|
אני צלצל המבשר בקיעת ביצת יוצר
והוא, חולם תהלה בתום של ישימון העשייה
ודובר תעופה עודו לומד תורת תנופה
|
אין מה לחפש אותך בתוך הערפל
אין כבר זמן לסלוח, אין כבר זמן להתנצל
הרוח לא יישא דמותך אל מול פניי
והזמן רק מחצין את כל מערומיי
|
צבעו בי רגשות בהשאלה
מזגו בי הזיות ועסיסי שכרות שכינה
שנעו בי גלגולים בכונות עצמות ובאמירות גרידא
|
אברותייך בי יוריקו עלומים,
פורשות אביב לקיץ מתדפק
|
לו רק נמצא את האור בין צללים בחשכה
לא נשתוקק עוד אל הבריחה
לו רק נבליג על כל שנסלח וכבר עבר
ונייחל שיבוא מחר
|
כוכב נופל כך סתם מלכת
אורות כבים עליו
עוד לא מאס הוא בשלכת
ועזבו הסתיו
|
ביישנות מחרישה קולך הערב
עת הלב מתאהב
השתיקה מבכה כל דקה שעוברת
מבלי לשים לב
|
כבדת מנוף, זרועת תוגה ותוהלה
בין ציה לצלמון,
נחה על עלעל
|
זיעת ייאושם ניגרת אל קירות כטיפות אחרונות של דבש צנצנות
כס מלכות אביונים לטפילים שבואם מבורך ומבוקש ונדרש
נשדדי ברירה, לשעבר
|
במותי איני עוד -
שק של רגשות, מחשבות ורצונות
ארוז למהדרין
בעטיפה גסה רקומת נוהג חברה, וחוק
|
קר בפנים כשחם בחוץ
וחם גם כשקר - ולחוץ -
כשבודד כי אין עוד מלבדי
|
אבן על אבן בנחת מונחת
שיירה בשורה כשדרת אזדרכת
מתקמרות כסרגל שאיבד הישר
ומתיימר לשמור על מוסר
|
אם אומר לך כן,
האם תיאותי
ואם אומר לך לא,
האם תביני
ואם אשוב בודד מן המסע
ואם אשוב בודד מן המסע,
האם תשימי את ראשי בתוך חיקך
האם תאמרי לי עוד שלום כשאלך
|
האם אתה עוד לא יודע
הזמן לא זז ורק בך עוברות שנים
האם אינך שומע
לקולות שעוד בך שונים
|
כמו נח על סוד שאיש אינו יודע, לבדו
אוסף אל חלציו קולות שבורים ברוח
מקבץ הזמנים טרם צאתם מסע
|
אני הורד שהשארת אז,
לפנות שבוע היעדרות
|
הילדות היא ברז שמטפטף
איפוק לתוך ניסיון
וכל יום מתחלף מגרד
עוד שכבה מן ההגיון
|
ואתה הלוא בורח
לעורר את נשמתך
ואני כמהה
להיות מחשבתך
|
מתוך השקט פורץ כסערה
המתירה את השתיקה
הגיטרה בוהקת כמראה
ומתמסרת בשקיקה
|
הצפור נודדת אל מושא נפשי
בתלם שיקומי, זונחת קיץ בטל לקראת חבצלות המחר
עוטה בוילון געגועים, הנוף שכבר לא ניכר
|
אם הרוח שרה במרחב
נחל עולה בגאון על גדותיו
נשטף טיפה, טיפה, מבדידותו
נאחזת בו דעתו
|
עת החוצה תסתלק
מעליי עורי מושל
עת פנימה תידחק
התמלאתי גל על גל
|
או שנזכרת לזכור את קרבתנו מפעם
מכך שנדחפה בך בדידות
וכמיהה לשוב ולשוט
על נהרות החברות
|
במותי לא אקדיש לכם ולו טיפת חיים
ואפילו לא נפקדתי למסדר של חיילים
ילדה אני וכך גם אזכר לעד
כה נרעדת כאן, למות לבד
|
חייל טוב
מעמעם ערכיו עד טשטוש של עצמיות
מתריס כנגד עצותיו שלו כמכונת ציות
מטפס באדיקות על כן הקנאות לאחריות
ומרופף ברוחו האנושיות
|
מה טוב
לכת שביל נפתולי מפר דרך
|
וענן שעל זקנו נשען
בא אל פורקנו,
מטיל בנו את זיפיו
|
אולי סופסוף, הוא האחד
שייפסקו כבר החיפושים לעד
אני לא מפתחת שום ציפיות
באמת שלא! הן מעצמן מתפתחות
|
ייאספו בי נוזלים לדמיעה, סך כל הצער הישנו,
וחוסן התמודדות, מניין שברי הלב האלמים
|
אל תגדל ילד, אל תגדל
השאר תמים ככל שתוכל
אם תגדל תבין כל מיני דברים
בין האנשים - לא כולם טובים
לא כולם יפים, לא כולם שווים
לא כולם שמחים ואוהבים
|
החיים בדמות שושנה
עוקצים ומלטפים באותה העונה
במידה שונה לוקחים ונותנים
במידה שווה שוברים ובונים
|
הכל צרופים בתמונות שלא על דף
בגעגועים לאנשים שלפעמים צדקו ונסתבר שכך, רק מאוחר-כך
ובניסיון רווי בחלומות שהתפכחו אל סתיו חיי
|
פנים בתוך פנים בתוך פנים
כמה דמויות אנחנו משתנים
ומחליפים פנים
|
לפעמים
החיים נגררים מפני לאותם
כצל תחת השמש
עטופים זעקות של אתמול שנדם
|
כשאת נוגעת בי
סודות הכי כמוסים
אלייך נפרשים
ואת לוחשת לי
שחרר את כאבך
אני עכשיו אתך
|
ואם תמעד חבר,
ולא תשכיל להיזכר
בזמנים יפים יותר
במחר אחר
|
לא אעבור על שושנה לבלי השאיל ריחה לעמעם צחנתי
לא אחזה בכוכב נופל מבלי לשאוף אורו אל החור השחור בקרבי
|
בשאט נפש אלחך עשבך
אפסע אחר צעדייך
חלפו שנים ועדיין
נותרתי בלעדייך
חסרונך עלי גובר
פוצע ושובר
|
כבר כתבו רבות, רבים
על מאבקים
במלחמות זרות לשאיפותינו,
למען כופר לא לנו,
|
כמיהה לערגה המטירה גשם הסתה בשרב מתמשך
וסמיכותך שנסה מאבק עד קץ השאת
|
מתרוקן כשלולית של חרף לח שבה נדרך עקב של עובר אורח
נטוש כפעוט בן יום אשר נזנח על סף ללא כל טורח
לב עזוב
|
לא אכפת שיישמעו אנחותיי
הנה נחת שוב על הנקודה
וכבר עייפתי מלאות הטלטולים
|
דחק להסתלק,
להתנער מן הכבלים שבי טמאים
להניח לחיים לרוץ כמה ימים
בלעדיי
|
את שלא השכלנו לכבד
בחסרונו נשב תמימים
ואותו כשנאבד
נכאב חרש עולמים
|
ולפעמים היא מזכירה לי, השקיעה
איך כשהיינו ילדים בחבורת רחוב
ג'ורג' היה תמיד תוסס ולעולם ניסה להניע את סיימון משלוותו
הסתומה
|
וכמה שאמשיך לרדוף הטוהר
בעולם נטול שפיות
יתומה מתום וזוהר
הכדאיות
|
יתמותי הפקרתי אל חיקך וחמוקייך
|
יצאתי העירה
לקנות מחשבות
שני קילו בחצי לירה
עניין של נזקקות
|
את שחתמת הקץ לבדידות,
שהאור זוהר בה תמימות
לי את תפוח ידיעה בין שוטים
אהבתך, לי מים טהורים
|
וכמו נמשח בשיח עצמי
נפזר אורו באימרתו
חותך בשר האופל חלולים חלולים
|
בבואך לשחות נגד הזרם
למד קודם לשחות
אחרי כן, למד את הזרם
או אז נטיותיך תיחשפנה בדמותן הנכונה
|
במעזב הגשם את בכיו
שורק אבק דרכים לגורלו
צמא להיות כנחל בשוחיו
ואין מגן השמש על צלו
|
אני נבראת בין משעוליך
מתגלה מבין צלליך
אני נכתבת מחדש
|
כי נתכנסה בך תרדמת
כמנהג אריה בשעת הציד
השתתקות לצורך הסוואה
|
שוורים של כמיהה שעטו בנו עדר שלם
רכבנו אופני תשוקה שעוד לא באה אל הגדרתה
|
אם אתה מאמין באמת ובתמים
שממך נחותים חיים אחרים
|
פעם היה גופי קורבן
לגחמות זדון מתוך תמימות
ושלל של הצלחות פורקן
נידבו משכן ליהירות
|
עיניי העולם אחר ילדותך
לשכב מיטתך, לטעום פרי גנך, האסור
לעולם אין בך השקט רוגע מיצריו
|
יהי רצון לפניך
שתמחל ל- מראית עוניינו
|
זה הזונח זמנים אשר כלו בו
ונושא עיניו, בלתי אם לפנים
בתפיסה כי החיים רק קדימה משתנים
אינו יודע דבר על נוסטלגיה
|
יש בי ילד, יש בי גם איש
זה מול זה חוצים את הכביש
האם הם רבים, או ידיים לוחצים
האם הם בכלל אי פעם נפגשים
|
קח חדווה מן השרים
חיוך מנאהבים
עצבות מן הדומעים
|
הולך עצל אדם, בורח מן הצל
מסיט עיניו אדם, למעלה מתפלל
חושב אולי משם יצמיחו לו גואל
שיתקן את מה שהוא מקלקל
|
רגשות שהתחלפו
התעטפו בחשדנות
מסתתרים כלא היו
נעולים בתוך קנאה
|
לאהוב זה ללמוד לחיות בשניים,
להביט לך בעיניים
ולראות את כל כולך
לוותר על חלק מן העצמאות
לברוח מן המציאות
אל תוך חיקך
|
הייתי עוברת אורח, בטורח יומך המלוח
וידך רפויה, לי מושטת כורח
שברירית
|
בין עצמנו מלחשים בלאט
מילות השיר שטרם נכתב
בצלילים שנולדים מן התמימות
על קירבה שמפזרת בדידות
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
ענן וחנן,
ענן גשם,
ראש בעננים,
ענן שחור,
שבר ענן,
ענן אבק.
ענן,
מציע שמות אחרים
לתוכנית כך שלא
יצטרך לככב עם
קשת הכלבה. |
|
