|
ילידת 86.
אמא מספרת שהתחילה לכתוב ולקרוא בגיל 4, ומאז לא
הפסיקה.
בתקופות מסוימות, כמו עכשיו, אין לה מה לכתוב. לא
ברור אם זה מצב זמני בלבד או קבוע, אם כישרון הכתיבה
נשכח איפושהו בדרך, או שהוא פשוט רדום.
אז בינתיים, מחכה... אולי יחזור.
הוא המשיך לשבת שם ולא להגיד כלום. חיכיתי שהוא יקום לדפוק לי
מכות או משהו, כמו שהוא תמיד עושה. אפילו דיי רציתי שנלך מכות,
עד כדי כך הייתי עצבני. אבל הוא המשיך לעשן את הסיגריה שלו
וכמעט נחנק ממנה.
|
מאז שהיא קטנה אני אומרת ליעלי שהיא בעצם מלאך ויום אחד כולם
יגלו את זה ויבקשו ממנה הרבה דברים, והיא תרפא את כל האנשים
החולים ותיתן בתים לכל ההומלסים. אבא תמיד כועס כשאני אומרת לה
את זה, כי הוא אומר שזה לא בריא שהיא תגדל באשליות.
|
"אתה לא אוהב אותי, נכון?"
שותק.
"לא, את יודעת שלא. אף פעם לא אמרתי לך שכן."
עכשיו אני שותקת.
|
וכל מה שהוא עשה היה ללבוש את החליפה הכי יפה שלו ולצחצח את
הנעליים עד שהן היו מבריקות, ולתקוע בתיק העור שלו כמה דפי
ציור של הילדים שלו כדי שזה ייראה כאילו יש בתיק מסמכים
חשובים.
|
נדב היה מספיק שתוי כדי לא לשים לב ולתת לי איזה אגרוף בריא,
והוא רק אמר משהו בקשר לאיזה זונה פיליפינית, ואני עניתי לו
שגם אם אני אזמין לו עכשיו את הזונה הכי טובה במזרח התיכון,
הוא לא יידע מה לעשות איתה כי הוא כל כך שיכור.
|
כולם אמרו שטוב זה דבר טוב, גם אתה חשבת, לא ראית כמה הטוב
עיוור אותך, הסתיר את הרע, גרם לך להיות מאושר- יותר מידי
מאושר. אבל לא אמרת כלום.
|
היי. השעה עכשיו פה היא 2 בלילה. בעצם, אני לא יודעת אם זאת
באמת השעה. לאף אחד כאן אין שעון. אבל יש שעון קיר אחד גדול פה
מולי. שם כתוב שהשעה 2. אולי זה בכלל לא מכוון.
|
זה היה החורף הכי קר שאי פעם היה לי.
חורף הוא קר מטבעו, אבל כשקר בחוף וקר גם בתוך הלב, זה הופך
אותו לאפילו יותר קר מתמיד.
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל זה באמת ככה.
|
ואז זה קרה. "סופרייז!!!" פתאום נדלק האור, וכל החברים שלי
קפצו מאחורי הספה. וכשאני אומרת "כל", אני מתכוונת, ל"כל" שני
החברים שלי. שני החברים היחידים שלי.
|
דניאל הייתה ילדה יפה. כולם ידעו את זה.
כבר ביום שהיא נולדה היא הייתה ילדה יפה.
כשהיא יצאה מהבטן של אמא שלה, הרופא אמר: "איזה ילדה יפה יצאה
לך!" ואמא של דניאל חשבה שזה סתם משהו שרופאים תמיד אומרים.
אבל במקרה של דניאל זה לא היה סתם.
|
הוא עמד שם.
בדיוק מול הים. מתלבט. ללכת או לא. הים קרץ לו להיכנס אליו,
להיכנס ולא לחזור. הגלים קראו בשמו.
|
לפעמים אני מרגישה שאני יכולה פשוט להשתגע מאנשים צבועים.
בטח גם הייתי משתגעת, אם רק הייתי יכולה להרשות לעצמי.
אבל, זה העולם. ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו להשתגע רק כי
העולם הזה מעצבן אותו לפעמים.
אז, מה עשיתי, חייתי. לא שהייתה לי ברירה.
|
רובי אהב את אמא שלו. למרות שהרבה ילדים צחקו עליה.
אמא של רובי הייתה שמנה. אבל לא שמנה של לעשות דיאטה כמה ימים
ולהרזות, אלא שמנה של המצב כבר אבוד ועוד כמה זמן היא בקושי
תוכל ללכת ואולי אפילו לא לחיות.
|
ואם תמשיך ללכת ברחוב הזה, בצעדים קלים כנוצה, לאורך האבנים
הסדוקות, אולי גם תזכה לחלוף לידה. ואם תחלוף לידה, תרגיש
כאילו כרגע ראית את כל העולם, ולא נותר לך דבר להתפעל ממנו
לנצח.
|
אתמול הייתי ליד אגם קפוא
ובאגם ראיתי
|
ומה זה הקולות הנוראים
שאתה שומע כשאתה לבד
|
בלילות אני שולחת להן מילות עידוד
שיהיו להן לחברות
|
בחופים הכי עצובים
יש לפעמים את הזריחות הכי שמחות
והשקיעות הכי שמחות
שקולן כה חזק
|
ילד קטן ראיתי היום
עם כובע כחול
|
לבד
עמדתי שם
זה לא שרציתי
רק לא הייתה לי ברירה
|
ואתה במקום אחד נשאר
וחיוך שמימי בעינייך
לוחש לי מילים רכות מכותנה
|
מידי פעם בא איזה דבר
שעושה לך משהו מבפנים
שאומר לך תשתנה
תעשה משהו
תתקן דברים
ולזמן קצר זה מטריד אותך נורא
|
אתם שואלים למה הפסקתי לכתוב? שאלת השאלות. אולי כי משעמם,
אולי כי יבש, אולי כי הבנתי שלא יותר מידי רע לי וגם לא יותר
מידי טוב לי, וכשלא יותר מידי משום דבר, קצת קשה לכתוב.
|
כי כמה שאני מנסה לחשוב על זה, אני רואה שכלום לא מסתדר, והזמן
חולף והשנים עוברות, וכל מה שחשבתי שישתנה עם הגיל נשאר אותו
דבר, או אולי רק יותר גרוע.
|
|
|
