|
 
אני רונית אור. ילידת שנת 86'.
התחלתי לכתוב לא מזמן, כי אף פעם לא חשבתי שיש לי את
הרצון או הכשרון שצריך כדי לעשות את זה.
אני עדיין לא בטוחה....
נראה.
אני אפתח לי אי-מייל בקרוב כי את הקודם איבדתי.
אני מאוד אשמח לתגובות....תודה!
רונית :)
פתאום היה לי דחף אדיר להרגיש את מגע המים הקרירים על גופי.
רצתי אל המים, שחיתי קצת, ופתאום ראיתי משהו כהה חולף במים
מתחתיי...
|
כשאבא שלי החליט שאני מבוגרת מדי מכדי להיות תלויה בו, הוא לקח
אותי איתו באוטו. נסענו שעות, אפילו יותר מנסיעה לאילת, ובסוף
הגענו לתחנת רכבת החיים.
|
מנסים להשתחרר ולא מצליחים
הם שרופים, כואבים, מתפוררים
הם מתים
|
עכשיו נותר רק שריד קטן,
צל של חיוך לעיתים רחוקות
שמזכיר לנו שהיא עוד פה,
שגורם לנו לקוות
שהנה היא תחזור לעצמה.
|
בעולם שבו הטבע שולט
הטבע הפראי, החזק, המשתנה
הוא לא צפוי, הוא יכול להיות מפחיד ומבעית
אבל הוא גם מדהים ויפה.
|
אלה אנשים מיוחדים ומאוד נחוצים,
הם מאוד נדירים ומאוד מרוצים.
נתנה להם הזדמנות מיוחדת,
להסתכל על הכל קצת אחרת.
|
רגע שנחרת בליבי לנצח
ומאפיל על כל שאר הרגעים
הוא שווה את כולם.
|
זה רע להיות לבד,
אבל זה רע יותר להרגיש לבד
אפילו כשאני מוקפת אנשים.
|
צריך גם לדעת לוותר על הבגדים הישנים
לא צריך לשמור אותם בשקיות על המדף העליון המאובק.
תמיד צריך להשתדל להעביר אותם הלאה
|
בדרך-כלל אחרי כובע בא אדם,
לחוץ ומתנשף אחרי שרץ חצי עיר,
|
זו אני פה,
פתוחה לרווחה על ידי המילים,
כמו גוף על שולחן מנתחים.
|
ספק נעימה,
ספק מפחידה,
ואני מבינה.
|
שלוליות נקוות סביבי,
ואני פוחדת.
|
ולגשר החדש שנבנה אין דמיון לישן
הוא אחר
|
זה חזק ממני,
גם אם ארצה לשנות את זה לא אוכל,
כי חדרת לנפשי,
פנימה
|
|
|
טטטטטט
טטטטטט
טטטט
ט ט ט
ט ט
ט
חזי מ-144 נזכר
ברחוב סומסום
ושואל למה? |
|
