|
 
היא אף פעם לא חשבה שיש בה משהו מיוחד, שום כישרון
יוצא דופן, לא יופי משמעותי וגם לא חוכמה מעוררת
השראה.
סתם מישהי שרואים ברחוב ואומרים "ואו, היא די דומה
לבת דודה שלי". ניסיון חיים יש לה בכמויות, אבל
איכשהו היא תמיד טועה וטועה כאילו היא נולדה אתמול
בלי לדעת שום דבר על העולם והאנשים שחיים בו. תמיד
יש בה אזושהי תקווה לגבי אנשים שהיא לא מכירה. וגם
כשפוגעים בה, ושוברים לה את הלב, היא לא מוותרת.
לפעמים היא חושבת שהיא חיה במתכונת של הרס עצמי, אבל
היא יודעת שיש לזה סיבה. מישהו עוד יוכיח לה שיש במה
לקוות.
נכון שזה היה סתם קטע, ונכון שהיא ידעה שהוא בקושי יודע מי היא
(ספק אם הוא ידע את השם המלא שלה, או למה היא בכלל הגיעה למצב
שבו היא הייתה). אבל היא ידעה שלשניהם יש את אותו אינטרס, אותו
דבר בראש שאומר להם להיכנס עכשיו למיטה ולהתנחם אחד בשניה.
|
נכנסנו למכונית של עומר שחנתה בדיוק מתחת לבניין והתחלנו
ליסוע.
"אז, איפה אתה הייתה במסיבה?" שאלתי את עומר בזמן שהדלקתי את
הרדיו לגלגלץ.
"אני, סתם, החבר הזה מהעבודה הכיר לי איזה מישהי שלמדה איתי
באותו תיכון אז ישבנו לדבר, את יודעת, נוסטלגיה כזאת."
גם את
|
הסתובבתי אחורה, לקבל תמונות מצב של היום מהחלון שלי, ובעודי
בוהה לתוך החלל הריק שנקרא בימינו "עולם" ראיתי תלתלים חומים
על הכרית שלי. לתלתלים המושלמים התחבר פרצוף לא פחות מדהים, עם
עיניים סגורות כל מה שיכולתי לראות היו קצת נמשים על האף הסולד
ושפתיים אדומות.
|
לנועה היה בית בובות ישן.
האמת היא שהיא אף פעם לא אהבה בובות, אבל בית הבובות היה. לא
היו בו בובות, אפילו לא דובי אחד קטן. אבל נועה אהבה את בית
הבובות שלה. הוא סימל ילדות, הוא סימל לה תמימות ואהבה.
|
אין לי מושג איך זה קרה או למה, אבל זה קרה.
בלי התראה מוקדמת, בלי שום הזהרות ובלי רחמים, אני מתי.
לא מוות רגשי או מוות קליני- אני פשוט מתי. מוות גופני.
ועכשיו כשאני פה למעלה (הרי אחרי כל מה שעשיתי, אין שום סיבה
שאני אהיה שם למטה) פתאום הכל מתחבר לי.
|
ברוכות הבאות. רוני, מעין, נועה, מאיה, רותם, מור, גל, עומר
ודפנה.
אני המפקד שלכן לא רק במשימה הזאת, אלא בכל החיים שלכן. בהנחה
ויהיו לכן חיים אחרי זה.
(יהיה חלק המשך)
|
המשך. הפרק בו רוני מקבלת את הזיכרון שלה.
|
מסכנה המיטה הזאת. כמה היא עברה.. כמה העברנו אותה.. לפני חודש
בדיוק באותו מקום הייתי בתולה. אני זוכרת איך זה היה. בכיתי,
הוא לא רצה להכאיב וכל שניה הפסיק וניגב לי את הדמעות, נישק
אותי ושאל אם אני רוצה להפסיק. אני לא מאמינה שזה נגמר.
|
מוקדש לתמימים שחושבים שאלוהים קיים
|
אפרים שלי
הוא תמיד תומך ותמיד אוהב
הוא נוגע בי ביידי הבנה
עוטף אותי בים של קינאה
קושר את רגליי וידיי בחבלים של חוסר ביטחון
ולוחש לי אני אוהב אותך בבכי שקט
|
עברה לידי נמלה בודדה,
מה שנראה לי מאוד מוזר כי נמלים תמיד מוקפות בבני מינם
שאלתי אותה בנימוס, בלי לפגוע לה ברגשות
"נמלה חמודה, למה את לבד?"
|
הרבה פעמים חשבתי על פתרונות אחרים או אנשים שאפשר לדבר איתם
אבל בסופו של דבר אף אחד לא מסוגל להבין. לא משנה עד כמה אני
מסבירה ועד כמה אני מנסה להמחיש מה שעובר עלי, אף אחד לא מסוגל
להבין את כמויות הכאב האדירות שפשוט אי אפשר לעכל.
|
מתוק שלי, אני מתגעגעת.
למרות הזמן שעבר אני עוד חושבת עליך כאילו אף פעם לא עברנו את
אותו ערב של פרידה.אני עוד חושבת על כמה טוב היה וכמה אהבתי
אותך ואתה אותי. אני מתגעגעת לחיוך שלך, לכשרון הלא אנושי שלך
ולצורה בה היית מספר לי כמה שאתה אוהב אותי ואיך אתה לא
|
ציור שחור לבן. צויר עם עיפרון B6
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
השאלה הבאה
לדיון:
האם האם האם
אמרו לך פעם?
זה ששואל |
|
