|
נולד ב1980 בירושלים, שם גדל והתבגר, ועל כן השריטות
החולנית משהו. במילניום האחרון מתגורר בת"א, לשם עבר
כדי לברוח מהבית ולרכוש תואר באוניברסיטה, כי אמרו
לו שזה חשוב ולא קשה במיוחד. את התואר הראשון
(פסיכולוגיה וקולנוע) רכש בלי הרבה חשק, בעודו מתלבט
לגבי זהותו כאמן ואדם. אח"כ הועסק במשך תקופה בתאגיד
תאב בצע וחסר נשמה,עד שנזכר בחלומו להיות מדען
מטורף. אחרי קפיצה קטנה להודו חזר לאקדמיה בגדול (יש
לו אפילו שולחן משלו), וכיום הוא משקיע את מירב זמנו
בניתוח מוחותיהם של מכרסמים פרוותיים וחמודים.
כשהוא מצליח להתגבר על העייפות הפיזית והנפשית
הנובעת מקריאה וכתיבה אקדמית מופרזת (זה לא קורה
כמעט אף פעם...), הוא משתדל להקדיש זמן ואנרגיה
לכתיבת רומן ראשון, ועל כן רוב החומרים המועלים כאן
הם פרי עבודה של שנים קודמות.
"אלה חיים לא ממש רעים, אם הם ייגמרו אחרי הפעם
הראשונה" (מתוך שיר הנושא של קאובוי ביבופ)
נ.ב. השרוטים והמשועממים מביניכם מוזמנים לבקר
בקומונת העיזים, נקודת האזימוט של הדביליות מדרום
לחידקל: http://www.stage.co.il/a/izimalhabama
לאט לאט נאספים סביבך עוד ועוד אנשים, מעגלים שונים של חברים,
הורים מהשכונה, שוטרים. אתה יוצא לסיבוב בעיר עם איזה מנייאק
חרא שהתעלל בך כשהיית שביעיסט שמנסה לשכנע אותך שבשביל גראס
צריך לגנוב. אתה מתעלם, הפנים שלה לא עוזבות אותך ואתה מתחיל
לפחד.
|
האדם תופס עיתון ישן, ומגלגל אותו לכדי נבוט מגושם. הוא מתגנב
באיטיות אל הטרף, צמרמורת אוחזת בעורפו וגולשת אל גבו בקלילות
מחליאה.
|
"אני לא מאמינה שאתה רואה את זה," היא אומרת, בדיוק כשד"ר
ריאליטי תופס את אסיד - מן במלכודתו המשוכללת ועומד לשטוף את
מוחו בתעמולה פשיסטית. אני לא מבין למה בדיוק היא מתכוונת,
שהיא לא מאמינה שאני רואה את התוכנית, או שאינה מאמינה שאני
רואה את מה שאני חושב שאני
|
הסוכן עמד בראש הגבעה והשקיף על בתי הפרבר השקט. תנועה. הוא
התמקד באדם שיצא מכוניתו והתקדם לעבר אחד הבתים. "עלול להיות
כבר מאוחר מדי בשבילך, מסכן שכמוך..." מלמל, ספק לעצמו, ספק
לאדם אותו ביקש להציל. הוא פתח את תיק הג'יימס בונד השחור שלו.
|
היא הולכת למצוץ לי, החלטתי. היא הולכת למצוץ לי עד שאני אגמור
ואשפריץ קצת לבן, הרבה לבן, על הפרצוף השחור והמגעיל שלה.
|
הגעתי למסקנה שיהיה אפשרי, אם כי קשה, לבנות מגן דוד מעץ,
להעמיד אותו מול ביתם של הפולשים האתיופים, ולהבעיר אותו.
|
"אני לא איש חכם," אני עונה, פולה את הזרעים מהקססה, "אני איש
טיפש ועצוב." היא לוקחת שאיפה ארוכה, ופולטת את העשן אל תוך
הלילה. אור הירח המלא מדגיש את צלליתה על רקע השמים הכחולים
כהים.
|
שמע, אתה חייב להגיע אלי דחוף. יש לי כאן משהו שיעניין אותך
|
אני סופר את הימים שעוברים בחוסר מעש מטריד. מביט בקירות
ובאנשים הנחבאים בהם, אפורים, מיואשים. אני רואה מרחוק את
הרופא מנופף לי לשלום, ומנופף לו חזרה. אסור לדבר ברחבה שבין
החדרים, ובטח שלא לצעוק. אסור להטריד את מנוחתם של המתים.
|
כשהנינג'ה הראשונה התנדנדה על חבל דרך החלון כבר הייתי מוכן.
שיספתי את גרונה בחרבי הבוהקת. הנינג'ה נפלה על הרצפה והתאדתה.
שתיים נוספות פרצו את דלת הכניסה ושעטו פנימה. זרקתי את
כוכביות הנינג'ה במהירות שהפתיעה אפילו אותי. "אני נהיה ממש
טוב בזה, הא חארות?" צעק
|
אני מדליק סיגריה ועולה לעליית הגג, מוט הברזל בידי. מפליא בה
את מכותיי. היא צורחת ומדממת.
"קצת שקט! זה כל מה שביקשתי - קצת שקט!", אני צורח בזמן שאני
מכה אותה. ככה אני ממשיך בערך חמש דקות - עד שנגמרת הסיגריה.
|
למה אתה מדבר במבטא סקוטי?
יש לי איש סקוטי קטן בראש.
סליחה?
מדי פעם אני שומע קולות בראש. לא קולות מפחידים שאומרים לי
להרוג אנשים או משהו כזה, לפחות לא בדרך כלל. ככה זה אצל כולם,
לא?
אני לא יודע אם אצל כולם...
|
רציתי לתפוס אותה, לנער אותה ולצעוק עליה - "את לא רואה שזה לא
הוא? את לא רואה? זה מישהו אחר לגמרי! בני מת! בני מת!" אבל
במקום לעשות את זה, החזרתי לה חיוך מעודד, והמשכתי לבוא יום
יום, לארח חברה ליצור השפל שגנב את גופת בנה.
|
היום, לפני המסיבת יומולדת של אחי, הורדתי איזה ג'וינט על
הספסל
|
"ניסית פעם לזיין סנאי?" הוא שואל בטבעיות, כאילו שאל אותי אם
עשיתי פעם בנג'י או משהו כזה. אני מביט בו לרגע, ואז מסב את
פניי חזרה לטלוויזיה. אלוהים, איזו תוכנית משעממת, והליתיום
הזה, בנאדם, הוא כבר לא משפיע כמו פעם...
|
"הצבעים, בנאדם. הצבעים!" הוא צועק לי באוזן וממשיך בפרפור חסר
הישע שהוא קורא לו ריקוד.
"מה אתם?" אני חוקר אותו. הבנאדם הזה לגמרי מחוק, צריך לשמור
עליו חזק.
|
גם ביום מותי אחשוב על המוות. בוודאי אשב על כורסתי ואראה אותו
עומד בפתח חדרי. הוא, כרגיל, ישתוק, או שלשם שינוי יאמר משהו.
בוודאי לא יהיה זה דבר חכם במיוחד. משהו כמו "הגעתי" או "הנני"
או "הפעם זהו זה." אני מניח שאתקע בו שוב את מבט הזכוכית, אותו
מבט אשר ניתץ
|
תרשום גם שאני מבקש להבהיר כי הכינוי "הקניבל הפדופיל" הודבק
לחשוד על ידי התקשורת, ולא על ידי הרשויות, ושלמעשה אין
בהתנהגותו של החשוד דבר המרמז על נטיות לפדופיליה, מלבד גילו
הצעיר של הקורבן למעשה הקניבליזם שלו. למעשה, לא היה לרצח כל
רקע מיני, והוא בוצע על ר
|
אני גם לא מתכוון לותר
את שומעת? אם את גומרת גם אני גומר
|
האלוהים שלנו הוא אל שומר מצוות
רחום וחנון ואוהב את הבריות
|
נפש סתמית,
מרחפת ללא מטרה
|
ועינינו נעוצות בקירות שמסביב
תפילותינו נלחשות
מבעד לדלתות פרוצות
ודמעות קפואות
מתות
|
החומות נבקעו
הסוסים השחורים שוכבים על הארץ, דמם נוזל אל האדמה החרוכה,
עשן עולה מנחיריהם בחרחוריהם האחרונים
והופך לעננים שחורים, מחושמלים
"הבט," אני מצביע אל הסופה הנרקמת
"אני חושב שהולך לרדת גשם."
|
ריקוד האלים חולף על פנינו
בסוד מתפוררת אהבתנו
|
את יודעת
כשהדם רתח - המוח קדח
ובסוף לא יכולתי עוד
וקמתי, כי הזדעזעתי
והבטתי דרך החלון.
הפניתי אליך אז את גבי
למרות שכל כך לא רציתי
|
את צעקותיה איני מסוגל לשמוע
מסך השתיקה שלי חזק מהן
והוא מחריש את אוזני.
|
סמיכות מעיקה
דביקה
כמו יונה מתרסקת לתוך מאוורר
חלשה
בוכה בטלפון אבל בפנים עדיין
מלכה
|
בקרוב שוב יידום העולם ואני איתו.
שורשים רקובים ינגסו בקרסולי ההמון
המקפץ, חסר ישע, בין שלוליות.
נשיר את שירת הים ונתחנן להיבלע בתוכו;
רק לא להיות מוצפים ביגוננו.
|
ואני רוצה לומר "דמך מן האדמה זועק",
אבל יודע
שלא דמך הוא הגועש,
אלא דמי שלי בתוך ראשי מבעבע
|
דם החל זולג מבין אריחי הקרמיקה הישנים אל הרצפה. הבטתי במים
הסגולים שעטפו את קרסוליי וחשתי נבוך מעט. משהו בכל הסיטואציה
היה ביזארי לחלוטין, אך לא יכולתי להבין מה. התקלחתי מהר ככל
שיכולתי ואז הסטתי את הוילון הבוער, הורדתי את המגבת מן הוו
והסתכלתי במראה.
|
זה מה שקורה כשעושים לילה בבית דייגים הולנדי בן 300 שנה...
|
תמונה רגילה לחלוטין שנראית כאילו הונדסה בפוטושופ
|
|
|
עשר...עשרים...שלושים...
ברוך גולדשטיין
משחק מחבואים עם
המוות. |
|
