|
 צילום: האחד והיחיד, דניאל פייקס. |
רוני דותן נולדה ב-1983, ומאז היא מנסה בנחישות
להפוך את האומנות על סוגיה השונים לעיסוק, מקצוע,
ובעיקר דרך חיים ובו זמנית להציל את כל החיות בעולם.
ממליצה לכולם...
"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת שירים מלבבת
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע
נחשף החתום בי באש
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש"
(רחל)
רק אשאל אותך - מדוע?
אם זאת תוכל לומר...
|
ועודי מחכה
בשפתיים כלות
שתנשק אותי
או תגרום לי לבכות
|
לפעמים אני אפילו פוחדת להסתובב
מרגישה אותך נושם מאחוריי
|
אתה שואל אותי משהו,
אני שותקת
בעצם אני עונה
|
בוודאי שאהבתי אותך
דמיינתי איך נהיה
ביחד לנצח
|
היית חייב לנסוע רחוק
לגרום לי לוותר
על כל הרגש הזה, העמוק
|
מטוס
עכשיו מפריד בינינו
ולא חוזר
|
אתה עוד לא יודע
שעוד כמה דקות
לא תראה אותי יותר
|
כל אחד עם סיפור
ורצון, ופנים
|
ואני כמעט מועדת
מנסה לא ליפול
בין מעל ומתחת
בין כחול לכחול
|
מה עושים כשלא יודעים
מה לעשות
שאלתי את עצמי וחיכיתי
שאתה תתן לי תשובות
|
יש רגעים שחושבים בהם "ואו, את זה אני אזכור", בגלל איזו
משמעות רלוונטית, איזה רגש. רגע מדהים וייחודי.
ואז שוכחים אותו, כמו את שאר הרגעים המדהימים והייחודיים שכבר
חלפו.
|
הדופק שלי עולה למהירות לא סבירה.
אני פוחדת.
שורפות לי העיניים.
|
מתי תעצור ותחכה לי שאדביק את המרחק ברגל.
הכל
תחרות.
|
מאוהבת עד קצותיי - ואין במי
ואין מקום להתרפק
מרוב סנטר, עיניים ומרפק
|
עובדה -
בסוף נשארתי אותה ילדה...
|
אולי גם היום יהיה
יום בו ישתנו אנשים.
|
|
|
הלאה הכתיבה
בגוף שני!
חשבתי על זה
הרבה |
|
