|
לא נותר להנרי עוד הרבה זמן לחיות.
הוא גסס לאיטו בביתו במהלך חצי השנה האחרונה, מאז
שהיה אצל הרופא שהודיע לו לקונית כי נתגלה גידול במוחו
באיזור האונה השמאלית.
זה הצחיק את הנרי קצת כי הוא היה שמאלי.
חצי שנה היתה גם פרק הזמן שעבר מאז שראה מישהו
בכל
|
זה היה ערב קריר בעיר טוסון במדינת אריזונה שבארצות הברית.
ישבנו קבוצת חברים, בחצר של בית לא רחוק מהאוניברסיטה,
וגילפנו דלעות כדי לקשט את חג ליל כל הקדושים. כולנו היינו
במצב רוח מרומם הודות לחביות השתייה שהזמנו מבעוד מועד,
ופרצופים כתומים מפחידים הת
|
Anywhere where can hear your laugh rumbling
Or taste your salty tears sliding on my lips
Any spot where I could feel your naked body
Lying besides mine, I would say fine
|
HER WORDS LIKE A CLOUD
THE WIND AS MY SHIELD
MEMORIES FLOATING AROUND ME
AND LIKE A DROWNING DESPERATE SURVIVOR
|
NO BUYING NOR SELLING FOR YOU
EVERY ITEM IS SOLD
ONE OF A KIND
HIGHLY EXPENSIVE STUFF
|
Fight, the decleration of independence proclaims
It is a neccessaty for your education
There will be no discrimination
We shall point the finger
While you shall follow the direction
|
To let them satisfy their immediate drives
No feelings no remorse no kind of nice lies
Fight the declaration of independence proclaims
It is the only way to maintain the power and reigns
|
את מפתה אותי בלא לדבר.
גופך ועינייך, כטפטוף נעים -
שוטפים את חושיי.
|
אוייב בתוך עצמו הוא גר.
בגורדי שחקים,
הנושקים,
הנופלים
|
אינטרסים מעוותים ושרלטנות דו פרצופית
נישא תפילה כמה שיותר חרישית
שאף אחד לא ישמע שאף אחד לא ידע
כמה זה כואב להיות משועבד כעבד נרצע
|
עת את נרדמת,
נושאת אותי אל מחוזות הרגש,
על פני גיאיות של שקט
וערפלי מים,
אל מעבר ענני השחק.
|
שתי שתיקות,
שוות שתיקה אחת.
שתיקה רועמת,
פנים מול פנים
|
כך האש מכלה,בשריפה,
בתנועה.
והאש כמכחול,
היא זו שיצרה עולם עגול.
|
ישב ארנב על צלע ההר.
מרוצה מאוד, ולעצמו היה שר.
פעמים מטפס ופעמים מחליק.
אך קיננה בו הרגשה שזה לבטח לא מספיק
|
החלל האמיתי
היכן נמצא
אם לא בחדר השמאלי
של הלב
|
מילים שואבות מים מתוך
לחלוחית העין.
מחשבה פורצת סכר
שכחה
רעד מתחבא לו
בעצמות הזקנות,
|
עבודה רוחנית
ומשום מקום
שוב צצה לה
זיקפה אימתנית
|
.עוד מעט הקרח.
רגליים חסרות תחושה,
סכר כחול,
מול מחשבה צלולה.
|
כשאת באה לבקר
האביב רודף אחר הבוקר
והלילה משתוקק לחורף
שלכת אדומה נושרת
|
סוף היום.אדמדם,מדומדם.
עוד נוספו טיפות של דם שהרג האדם באדם.
ועולם כמנהגו נוהג.
|
רק לחוש את
הקרירות של המים
על הפנים
ולשמוע את
|
המוזות מרחפות בינות האנשים
נושאות ונותנות מתנות
אשר הרוח הגדולה מסרה בידם
רוקדות ברפרוף בלתי נראה
|
אני מרגיש שאתה קרוב.
שהנה עוד מעט כבר
אתה בבית.
אני רוצה לשחרר איתך
|
היא מידפקת על דלתי
בועערת בנימי נפשי
|
כל שפגשתי היה קוסם,שעשה עצמו מיתמם,
וכשנשאל מהיכן כוחותיו,היה עונה:
שאבתי מבאר הסתיו.
תשובה שגרמה לי לתהות,אם הוא לא נתון להזיות.
|
טביעת האצבע מרחפת,
כמטבע לשון,
הנזרק אל הריק
|
היבשת השחורה, ספוגת דם קרוש.
דיונות זהב גולשות אל האינסוף,
קרקע פורייה לשחיתות ולטרגדיה,
מחול השדים מסתחרר לו.
|
מתוך פסיפס
שלא הספקנו
להשלים
נשארו רק
תמונות
|
מרחבים שמשתרעים עד האופק
שם משייטת ספינתי
תהומות אפלים שם החשיכה אינסופית
לא תראו אותי
|
זמן שמאבד משמעות, חסר חשיבות,
רגליים טובעות באדמה, הראש חושב בבהירות.
בתוך כל הירוק הזה, את דרכי מתווה,
האהבה הוזה, גם אני הוזה.
|
בוא אל הרכבת
הדוהרת, הממהרת
חותכת את האויר
הדורסת, השורקת
|
קצצת בנטיעות -
טע אילן של חסד,
שיאריך ימים.
ואף אתה הארך אף,
|
סנטה קלאוס ישב בגינה וצחק, צחוק גדול מלא זימה, זה הרגע שיגל
שיגול אשר לא יישכח במהרה
|
על חוף
לא מבטחים.
אוויר קפוא
רוקע לנו
בעורקים.
|
אותיות ומילים
שירת המשוררים
ללא אומר
|
מלטף אותי
מכסה אותי
כאדרת הראויה
לבן הים.
|
ההחלקה היא חופשית על מסלול החיים.
חלומות מתגשמים, פעמים מתנפצים לרסיסים.
במרוצת השנים גם השברים מתאחים.
הזכרונות שנדחקים.
אישון מתרחב בגלגל העין.
|
הפרשים השועטים
ברחובות אין בושה,
שאט נפש
ממלאת את תשישותם
|
חרב ביד המתים,
לשרטט את סיפורם
על עורם של החיים.
קולם הרי צריך להישמע,
|
כמוכר בתצוגה פומבית
ללא הפריט
כמסעדה
ללא תפריט
כמדינה
ללא שליט
|
השמש בערה ברקיע, משתקפת לה להנאתה,
על כל חלון פנוי, משזפת אישה ראויה.
אט אט הדרך נסללת, ועוד היא נפתחת,
לשרת להקריב, לקרב ולשלוח.
את אותן נשמות, אשר כשדים משחת לא ויתרו,
והחליטו לשלוח ידם בקלחת.
|
הרוע משתקף במראה
ניבט אל השמיים,
קוי התום
מטושטשים מעין.
|
צעקות ותשואות הם פולטים, בזדוניות נצלנית,
בעוד הרוע שורה ביניהם, בחדוה ועליצות מאוסה,
לובש את אחד ממלבושיו הרבים, באגביות מעשית,
מהמים היא כבר תצא, חצי ערומה.
|
שוכב לי אפרקדן, לחוץ לי על הבטן
גבי אל השמים, ראשי באדמה
עיניי תרות במחשכים, אולי אדלה פנינים
מוחי כבר מחשב, מחשב הוא את מוחי
וכי פנטסיה זו תביא לתועלתי?
אוויר פתוח ורוח ים נושפת בעורפי
כבר לא בת יענה, אך נשארתי בגפי
|
רבות האמיתות,
כל מיתה היא אמת חקוקה.
כל חוק נהפך אידיאל.
לכל אידיאל
|
ארנב שולף קוסם
מתוך המאורה
קוסם שולף
כובע כלב
|
כוחו של הכאב בכך שהוא מקהה את החושים.
חיים מרגע לרגע, מכאב לכאב.
פעמים מנצנץ לו כוכב האושר בשמים של ייסורים.
|
קרן מתוקה של אור כסוף.
צוללת ברכות במורד שמלתך.
נגיעות של כשף,
אני טועם את שפתייך.
|
על נס הדגל
צבע שחור
צבע אדום
מגן דוד
והים התיכון.
|
שלב אחר שלב
ידיי קפוצות מאדרנלין
בוהקות באדום
אין סוף לאופל שמלמטה.
|
וההבנה,
עדיין לכודה,
במעבה האדמה.
כשרף עצים,
|
רהב כנפיים מעל
החול מלחש שקיעה
אור צולל מתחת
אויר דמדומים צלול
|
שתיקה חודרת
עמוק מאירה
בינות להרי סיני.
זריחה, והגמל -
דבשתו סדורה
עת תפילה
|
לוויתן פוער פיו
לשחק בו
ולבלוע
אל קרביו
|
הלילה צלול
כבמשיכת מכחול
הסנוניות דואות
לארץ אחרת.
|
אלא ליצן משכמו ומעלה
שאצלו הליצנות
היא תורה שלמה
|
משחקי הכס
מתנהלים בזירת
תחילת המאה
כקרבות גלדיאטורים
|
יצאה לה החמה
מנרתיקה
ניעורה לה
מרבצה
כי עד עתה
לא טעמנו
כמותה
|
דמדומי הלב
נדמה שלא יידומו,
פועמים בקרבי
פעם אחר פעם.
|
חבקוני חברי
כמו תינוק
חבקוני חברתי
באהבה אין סוף
|
עם הכסף הנכון מגיעים הקשרים הנכונים
שם טוב הוא ההבדל בין חופש למדי אסירים
עורבא פרח כמו בלון פורח
משחרר מטען עודף ואחת שתיים הנה הוא בורח
|
מה נשתנה הלילה הזה?
לילה אשר נמהל ביין,
אדום כמו דם נמהר לשפוך.
וזעקות אל תוך הליל ,
עין תחת עין נפדה כל פטר בכור,
פטרו בכורי מצרים.
|
אני צוחק בפני המוות
המוות הוא דבר מצחיק
כשאתה ניצב מולו
בחיוך חסר שיניים
|
הלילה מתנשם כוכבים נופלים
גלגל המזלות מסתחרר במעגל התשיעי
הכל משתנה במערך הקונסטלציות
האריה טורף את השור ואת הגדי
|
מחלקה ראשונה
בטיסה לא רצויה
דיילת מצויה
תוהה על קנקני
|
מתגודדים ברחוב,
הלומי אלכוהול,
חדורי רוח קרב.
הרזולוציה לא גבוהה,
|
בואו יבואו כצונאמי, ימים של מהפיכה.
יודעי דבר יחרישו, אך יסכיתו פתע תבוא סכנה.
בחוץ גחלים שכבו, העשן מיתמר לו.
כנפתולי הרוח שם ילך.
|
נברשות חוטים דקים
משתלשלים מרחוק
על הארץ אבק רפאים
רגל אדם לא דרכה פה שנים
|
מנורת הלילה
גוועה באור נגוהות
אני כבר לא אכתוב
אל מול אורה
|
אתמול בלילה עשיתי קעקוע
עשיתי אותו לעצמי
בחלק הפחות מוכר של הגוף
שרטטתי אותו בעיפרון פחם
|
ערפילים מזדמנים
יונקים ברכות
טיפות זכות
|
מעמיד פני תם
ואינו לן בו לעולם
אך נכנס בשעריו.
אם שעשועיו שעשועיי
היה יודע כי נחוצה הידיעה
וגבר על יצרו קם.
|
נחשול של אנשים מציף את הרחובות,
והצל נוטף מגגות הבתים,
כדבש הניגר מפיו של הדוב השבע.
|
כך שתול בתוך החשכה
מוקף ארבע דפנות
של חומה בצורה
הזמן אל לו להילקח בחזרה
תקתוק שנחלש
שעון שהותש
|
דובי הקוטב
לא נוסעים במכוניות.
הם שוחים.
ובאין קרקע קרה
|
על נהר מי התעלומות ישבנו,
ומימיו המפכים רווינו.
את טפינו ונשותינו ,
רחצנו בו
|
קפיצות ראווה מגורדי שחקים
בסוף אתה תתרסק אל הים
לצלול עם לויתן כחול
להביט אל תוך העצבות
|
ציפור כלואה
בעין הסערה,
רוצה להשתחרר
לחופשי.
|
והפיל ירעש מעכבר?
הפכו בה והפכו בה
ואין מוצאים דבר.
|
הבשר צולל אל מחוזות לא ידועים,
גורר בחבלי לידה את
העצמות המלאות לשד וחוסר הבנה,
אל הערבות הנידחות של הנפש,
|
הדם קולח
מתקלס לו בנחילים.
כל הנחילים זורמים לים.
ים של חסד רגעי
|
עורי עורי אני צועק לימיני
שם את שוכבת
על מיטה מתרפקת
אך את לא עונה
שעונה בתנוחה
של קדושה נוצרייה
|
זמן זה דבר די אישי,
אפשר לבזבז אותו למשעי ואפשר לנצור אותו,
כרגעים שקופים בתיבת תהודה,
עת היא נפתחת, ואתה מחייך.
|
נירות שעם ועשן קטורת מסולסל
להבות הסנה ואינו אוכל
חיים בהווה כמו זיכרון
|
עץ הדעת נתן פריו,
פרי מגדים.
מדלגים, מלקטים
|
את הגשם הראשון,
הצוף המתוק בפרחי האביב,
את- געגוע בתוך ליבי,
יפה כל כך,
|
שוב לא ניפגש,
את לוחשת.
והרעם מהדהד
בתוך הגוף
|
משק כנפיים,
אל מול קו רקיע.
הנשרים פשטו עם שחר.
מפשיטים עור ובשר,
|
פרחים נבולים,
עלי כותרת נפולים.
אך העשב מלא חיות בירוק,
כמו קורץ לי ומגחך
|
נושם את הארץ
ולוקח לריאות
אמרו לי
חיה ותן לחיות
|
הרחוב כמרקחה
לו שערותיי צדק
קרחה חלקה
|
אני לא אני יותר
אני בזרותי
מתעורר כל פעם
קצת אחר.
|
אפשר לטבוע
בתוך השקט,
ולתת את הדעת,
על הנשימה
|
רקבובית האגם מפרנסת דגה
לעיתים צמחי המים
במלוא תפארתם נראים
ציפור על שכמי לוחשת דרור
|
בחשכת הלילה לוחשת ציפור,
כי אולי עוד יבוא,
הסוף לייאוש ליגון ולצער,
ותחילת התקווה לעתיד מתוק.
|
הפרות לא יודעות מה שהם לא רועות
חתיכות של בשר למאכל הם הולכות ומתפטמות
שבע שנים טובות ורק אז הרעות
מיתממות הכבשים לצלילי חלילו של הרועה
|
בלבול מתקרב לו
ואני יושב ומסתכל עליו
בחוסר הבנה ומעט תסכול
הוא רחוק כמו האופק
|
ורק שיר ערש
מתנגן באוויר
על ספסל
במרכז העיר
|
אדווה חרישית שימי ידך בידי
הדקי חזק ואל תרפי
פן תיקחך הרוח ותישאך
על מרבדי הלוטוס
|
אנשים עושים
שמות באנשים,
אונסים עונשים
על אנשים ונשים.
|
מחנה הצוענים
צועני כל
העולם.
מרגלי החושך
|
אני מרחיק את השינה
עוד קצת,
מגע אצבעותיה של הערות
כבר קר,
|
נוטפת מתוך אופק סגלגל,
מתוך רקיע תכול,
בינות עננים מלאי תום.
משקיף בהדר על יופייך.
|
מילות עונג,
כמו נוטפות נופת צופים,
אך חסרות את הטעם המתוק,
של אהבה חסרת עכבות.
|
שני חברים במערכת יחסים
שהלכה והשתבשה
עד לאותה נקודה
שהטירוף השתלט
|
|
|
רגע. אם סלוגן
זו אימרת כנף
אז מה זו אימרת
פולקע? |
|
