|
"אדוני אוהב שירה?" שאל בפתאומיות. האמת שהוא הפתיע את בן
שיחו, כששתק לרגע כי לא מצא תשובה מוכנה. בדרך כלל כשניגשים
אליך ברחוב מטרידנים למיניהם, לרוב האנשים יש כבר תגובה
אוטומטית מוכנה מראש. יש את המנומסים שאומרים "לא תודה"
וממשיכים בדרכם. יש את המתעלמים
|
הטלויזיה רעשה בקולי קולות אבל נראה שאף אחד לא התבונן בה. על
השטיח, פעוט כבן כמה חודשים השמיע צהלות, בעוד הוא נושך בחוזקה
את אוזנו של ארנב פרווה מרוט.
|
הפעם היא ידעה בוודאות. אותה הוודאות, שרק עשרים וארבע שנות
נישואין לאותו הגבר, יכולה להקנות. הפעם היא לא הרגישה פגועה
כמו בפעמים הקודמות. הפעם זה לא עשה לה חריץ שותת דם במקום שבו
היא אוגרת את הכאב. הפעם היא רק כעסה.
|
הם החליטו בליל אמש, לאחר שיחה סוערת במיוחד, לא לציין את
היום.
"הוא לא יבין מה אנחנו עושים" טענה קרלוטה
"זה בגלל שהוא עוד קטן" וכשאמר לה שגם חשב להזמין קרובים
ומכרים פרצה בבכי והסתגרה בחדרם. קרלוטה הקטנה חששה לחשוף את
סודה.
|
בהתאבדות, למשל, העדר חתכי היסוס עלולים להעמיד בספק את הקביעה
כי זו התאבדות. פצעי היסוס מעידים על מספר נסיונות מקדימים,
בהם לקורבן לא היה האומץ או הידע על הכח הנדרש בכדי לחדור את
העור. הוא היה גאה בעצמו שכבר בנתיחה הראשונה שלו ביצע את החתך
ביד יציבה ובכוח
|
יום אחד התחילו להגיע קבוצות של אנשים זרים לראות את הדירה.
"תגידי, את השתגעת לגמרי?" לחשתי לה בעודי. "את מזמינה אנשים
לראות את הדירה בלי שדיברנו בכלל?"
"חשבתי שאם אתה לא מביע התנגדות, כמו תמיד, זאת אומרת שזה בסדר
מבחינתך."
|
התגנבתי למטבח על קצות אצבעות מתכונן לגרוע מכל. מאיוש ישבה
בכיסא שלה בדום שתיקה. זה היה המצב בו היא חששה להעלות את
הסעיף לאישתי בפעם האחרונה ודי. אישתי הייתה ספונה בין הקרטון
של החרסינות מהחתונה לבין הארגז עם הסירים. פניה פני חמרמרת.
|
אומרים שבפריז יש לאור איכויות אחרות. טוענים, שבעת השקיעה
העיר כולה טובלת בזהב, עד שהזמן עצמו קופא לרגע מלכת והאור
מדבר ישירות אל הלב. זהו סוד קסמה של העיר, כך מספרים, רגע
השקיעה שאור השמש מומר בו למיליוני האורות שמאירים את לילותיה.
קיוויתי מאוד לחוות משהו
|
היי אבא,
כן זאת אני. אם אתה קורא עכשיו את המכתב הזה, זאת אומרת שאתה
עכשיו אחרי הלוויה, מסתובב בחדר שלי. מנסה לחרוט בזכרונך איך
הוא נראה. מחפש אולי לקלוט עקבות מהריח שלי, או סימנים
לנוכחותי שהשארתי אחרי.
|
אורו הנוגה של ירח הביצות חדר מבעד לפתח שנקרע בקיר, מבליט את
פניהם החיוורות של שני ילדים קטנים. בן ובת. ילדיה של מכשפת
הסיפורים. באפלת הלילה הארוך ביותר נדמה היה כי ראשיהם צפים
באויר ,מנותקים מגופם, מחכים שתישא אותם הרחק באמצעות כישרונה.
כל מאורות הבית הוש
|
ריח הקפה גירה את נחיריו ועורר את בלוטות הרוק לפעילות. הוא
נשא את הכוס כמוצא שלל רב, מחפש שולחן פנוי. הוא חייב לעשות
סדר במחשבותיו ולשם כך היה זקוק לזריקה דחופה של קופאין.
האם הוא מאושר?
|
מהבוקר חש ברעב שהשתלט עליו. תאווה עצומה לסינבורגר. אפילו
התבדח עם מזכירתו שאולי הוא בהריון. היה זה יום ראשון והצטברה
על שולחנו עבודה מסוף השבוע. שווקי העולם אינם נחים לרגע
והשערים נכנסו לתזזית עצבנית. למעלה ממאה וחמישים אי מיילים
חיכו לתשובתו
|
אבא קיבל שני ג'קים ושלושה פרחים שחורים. לרומני לא היה כלום.
ידעתי כי כשאין לו כלום העיניים שלו תמיד רצות מצד לצד כמו
הארנבות בפינת חי. מעל מנו אפללו עמד ענן של עשן מהסיגריות
שלו. אבא אמר לי שככה הוא מסתיר. אבל אני נמוכה ואני רואה אותו
מלמטה.
|
בלילה יכולתי להרשות לעצמי להסתובב ללא הרעלה. היתה זו סיבה
מספיק טובה בכדי שאעדיף את הלילה על פני היום. אבל לא הסיבה
היחידה. הלילה מכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות. מהותם
האמיתית של הדברים נראית רק בחושך.
|
"ממש לא אכפת לך?"
"דווקא אכפת לי."
"מה אכפת לך, שאני בוכה? גם ככה אתה לא מבין כלום? אם היה אכפת
לך לא היה לך את החיוך האווילי הזה על הפרצוף."
"מותק, כשהחיים מחייכים אליי אני מחייך חזרה."
"אתה עוד לא הרווחת את הזכות לקרוא לי מותק."
|
כשהמטוס ינחת, יקיץ הקץ על המין האנושי. כך לפחות האמנתי.
למעשה, נקטתי בכל האמצעים על מנת שזה בדיוק מה שיקרה. האפשרות
השניה היתה, שהמטוס לא יגיע כלל ליעדו הסופי, וגם לכך דאגתי,
באמצעות פצצה הרסנית במיוחד, שהצלחתי להעלות איתי למטוס
ושמנגנון ההפעלה שלה נמצא כ
|
פוקל סיגמנטל גלומרול סקלרוזיס המכונה גם באותיות לא מזיקות
לכאורה F-S-G-S. זה היה שמו של מלאך המוות שלי. לי! התלמיד
המצטיין בכיתת המשפטים, יקיר הבנות ואמותיהן. החתיך מהסיירת.
דווקא לי?
|
"אני חייב אישה." אמרתי לרובי יום אחד במשרד בזמן הפסקת
צהריים. "נמאס לי כבר מנערות ליווי. הן אף פעם לא מקיימות את
ההבטחה הגלומה בשמן. וגם לעזאזל, אין לי כל כך הרבה כסף."
|
חלל ענק, מואר. בקומה השלישית עומדת קבוצה. כולם עומדים בסדר
מופתי ובהופעה אחידה. מרחוק הם נראים כקבוצה הומוגנית אחת,
מובדלים מדיירי הקומות האחרות באופן מובחן. מקרוב נתן להבחין
בשונות בין הפרטים. ברחובות ובשדרות שמסביב נעים מדי פעם אנשים
כבודדים או בזוגות.
|
מיתר בודד מסרב לרטוט
בצליל סינקופי
לחישה ריקה המתמלאת מעצמה
נשימה. יפחה עצורה
|
צפריר שבור נסק
מתמוגג בטל נמוג
צירי ארץ כרעו
במולד השמש הנסתרת
|
פעם, אחרי שרבנו
הבאתי לך כלנית אדומה
אמרת שהיא קצת נבולה
נפגעתי נורא
נבלה
|
אתמול בערב על כוס קפה
בקשת שאומר לך דבר יפה
אז היה לי מאוד ברור
שאת מבקשת רק אישור
|
איך תדעי שאני הוא הנכון
ולא כמו זה - האחרון
שלפתע פקע בו הקפיץ
אחרי שאת ליבך הוא כך הקפיץ
|
נושכים, מושכים וכמעט תולשים
עם אישה כבת שלושים
כאן הזמן זה להגשים
עם אישה של ריגושים
|
מטפורות יתומות
במחנות ריכוז מנייר
מנחמות
אלמנות פרוזה מרוטות
|
אתך או בלעדיך
יחוגו גרמי השמים
החמצן יהיה חלק מהמים
וילדים יעמדו על הידיים
|
כשהרמת גבה הופכת להכרזת מלחמה
כשמשיכת כתף הנה סיבה לבכי
אם את לא מבינה
מה הפלא שיחסינו הולכים
מדחי אל דחי
|
תוף חלול מכה ואין בו הד
מפית חיים כמעט ריקה
צללי ערב מבעד לחלון נודד
תמונות ישנות נשענות על כוס יין סדוקה
|
קומתה זקופה
ובצמתה כבר נושך הלובן
נוקב ודוקר מבטה
רק צלה מעט כפוף מזוקן
|
כחפץ שאין דורש מוטלות
מי ביבים ניגרים
מעל שברי שלד חשוף
יום הזיכרון להבטחה
שלא מומשה
|
סידרתי את הארון
חמש שנים בכדי למצוא
גרב ניילון ישנה
גרב היא לפעמים יותר מתמונה
|
אין בו בעולם מקום לעמימות
לאי דיוק טעות או כפל משמעות
העמימות קיימת רק בתפיסותיי
אי המוגדרות והטעות הנם פגם ביכולתי
|
סיפור קצת לא נעים, על בחור בשם אפריים
לתל אביב הלך לקנות כוס ואיבד את המכנסיים
חיפש אותם שלוש שעות ממש עובד עצות
העצות פיטרו אותו מיד כי לא היו מרוצות
|
מהתלה של הטבע
גרוטסקה של החיים
עם שם כזה
הורייך בוודאי עיוורים
|
בדיו חיי נכתב סיפור אהבתנו
עת התכרבלנו נאנחו השושנים
קוצי החיים כמו חיבלו לכלותנו
היינו זה לזו, אחים
|
שוב, שוב מזיע
דאודורנט לא עוזר
חורף בארץ
|
תתנשא מעלי בוהקת
כאלומת אור חדה ופוצעת
תקרע ותבתר את הצל
עד כי לא יוותר
|
היכן שהבחירה שם הכאב
היכן שהסליחה שם הלב
האם לבחור בלסלוח
או לסלוח מבחירה
לא יכול יותר לברוח
כשהסוף קרב
|
השירה כזו זונה
מורידה אותי לרחוב
מבפנים היא מענה
מכריחה אותי לכתוב
|
זרעתי עת קמה הרוח
ילדותי התמה נאספה
אחזתי ביד אמי דומם
ניצבים למרגלות הבור
|
כבול לגאומטריה של חיי
נודד בין קוביות בתיבה
אם אליפסה לי אומרת היי
כדורים בי מאיצים
|
ידה אחזה בשערותיי
ואני אז לא טבעתי
מנקשת תלתלים סוררים
לוחכת פאות וכרבולת
|
עירומה נגלתה
נשרפת על מוקד העובדות
כפותה לחפותה
מוקעת בראשי החוצות
|
לא גוייסתי לשב"כ ולא למוסד
ובצבא פעם אחת הייתי נפקד
לא שרתתי בסיירת ולא במשטרה
מעולם לא נחקרתי תחת אזהרה
|
מלמולי ניחום
מילות רגב מונחות
|
יום רודף יום
חודש נושק לחודש
נשזרים לכדי אריג המציאות
על גבי נול הזמן
משורטט בנימי סבל ואהבה
|
אתמול עמדתי בצומת מרומזר
המזגן נאבק ברדיו על פינוקי
אלפיים סמ"ק שרפו ברעבתנות
עוד דלק יקר ותרמו את חלקם
|
את סלט החיים אני אוכל בלי מלח
והרבה בצל שיסריח לחיים מהפה
אין אהבה שאין לה ריח
כשהיא גוועת יש לה ריח של קפה
|
קולחים
אדי מחשבות מתעבים
לכדי...
זיכרון נוזלי
|
תמיד נפרדת בבת צחוק
כאילו החיים זו רק בדיחה
להדק הכול וכך לחנוק
את הרגש, איך את מצליחה?
|
איך זה שהרחובות נפגשים בכל פינה
או מתעקלים בקימורי אספלט
|
אוננות זה טוב כך קבעו גם הרופאים
להיות עם עצמך זה לפעמים מאוד נעים
אבל מאוד לא כדאי עם זה להגזים
כשיד שמאל כה קטנה לעומת יד ימין
|
מאוורר תיקרה מערבל מחשבות
המגיעות עם רוח ים
ועשן מתקתק
לכדי הזיה ים תיכונית שקופה
|
פתוח. פתוח.
ידיים פרושות לרוח
ידיים פרושות לקבל
או לחבק.
|
נשימתך כפריחת ההדרים
בכביש הישן וחושך מסביב
זיכרונות אביב בריח נרקיסים
אמרת לי פעם שאני בלתי עציב
|
לא עת שמחה או עת מרגוע
בנפתולי גורל מוטל כמשורר
תשוקתי אליך, מזור לגוף פגוע
לו רק הייתי כאותו אחד אחר
|
הולך בלילה חשוף לנאון
פיתויים יש מסביב המון
אריזות ריקות, ללא מהות או מטרה
בתי קפה יש כאן כמו פטריות
תראה מה הצליחו לעשות מאטריות
|
המצח נשען על היד
ואותו טיק עצבני שברגל
מרעיד, כמו מנסה להעיר
את הגוף כולו מחרגונו
7.3 בסולם האי שקט
|
בתים בתים
קומות קומות
שם גרים כמה רעיונות
לפעמים בשכנות טובה
|
העמק בי את אלוהותך
בעורקי זורמת נחושת
הכה שוב במקבת ישבנך
בושת אל מול בושת
|
אם הכל מסתובב סביב הזין שלי
אז לפי הפיסיקה
הוא צריך להיות כל כך גדול
שאפילו אני אאלץ בצער להודות
שזה לא יכול להיות
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
משורר שמקריא את
שיריו בציבור-
ייתכן שיהיו לו
הרגלים מגונים
אחרים.
החובש תוקף
(בעזרת אותו
ידיד ) |
|
