|
רונה טל,
בת אדם מטורללת מטבעה, משוכנעת שהצחוק הוא התרופה
לכל ושבסוף כולנו נמות אז אין מה לדאוג.
הייתה רוצה להיות יוצרת מחוננת אבל נאלצת להסתפק
בבינוניות, לפחות בינתיים.
משוכנעת שחלה כאן טעות איומה ורק לא בטוחה מה היא...
ראשה צונח באיטיות, כמעט חיננית, על רצפת האספלט המזוהמת בעודה
מפרפרת בייסורי גסיסתה. כשליבה מאט ואז עוצר הוא חש סיפוק של
ניצחון.
|
רציתי להסביר לך למה כבר כל כך הרבה זמן נעלמתי בלי מילה- אתה
לא יודע כמה קשה היה לי לסרב לך. אתה לא יודע על פרץ הדמעות
שבא מיד אחר כך ותפס אותי לחלוטין לא מוכנה באמצע קניון הומה
אדם,
|
עיניה צפנו בתוכן סודות כמוסים ועל שפתיה ריחפה תמיד בת צחוק
חרישית.
היא נהגה לצעוד לבדה באותן דרכים, לא יראה כלל מהעתיד לבוא או
מהלא נודע. לא מודעת לעולם שסביבה.
|
אולי יבוא היום בו אהיה אמיצה ואזנח את העבר מאחורי?
אמצא את האומץ ואזנק אל עבר הלא ידוע
בעקבות נטיות ליבי
|
הייתי אמורה ללמוד כבר לקח
אולי מרוב כוויות שכחתי
את שעוד לא נלמד במלואו.
|
כל רצוני הוא שהשמש
תעלה ממזרח אל בוקר חדש
והטל על ניצן של ורד ענוג
יתייבש לאיטו לאור קרן של פז.
|
נעמדת היום בשיעור ספרות, מול כל הכיתה. המורה נראתה תמוהה
למדי ולא בדיוק הבינה מה פתאום אתה נעמד באמצע השיעור, אבל
אמרת שאתה רוצה לחלוק משהו עם הכיתה. הקראת שיר, שיר שכתבת
במיוחד- "עבור מישהי מסוימת" כהגדרתך.
|
|
|
מאחרי כל פסל
גדול נמצא שפם
גדול
סאדם ואדולף
בפגישת פיסגה
בגיהנום |
|
