|
רונה, ילידת סוף שנות השבעים של המאה הקודמת, נודדת
במחשבותיה ההזויות בין המרחקים האפלים והחשוכים
ביותר אל נקודות האור הנוצצות מטל הלילה, מקומות שיד
אדם עוד לא הצליחה לטמא.
ג'ינג'ית משוגעת שמתעסקת בתיאטרון, ובמין טמטום
ילדותי היא לא מפסיקה להאמין בחיים ובאמת.
הרמתי אותו בשמחה וידעתי שאני צריך לעלות עכשיו חזרה לחדר,
שאני חייב לעלות, אבל משהו פיתה אותי לצעוד אל האור האסור,
ללכת לכיוון הפנס שליד הספסל. המח שלי שידר אורות אדומים וניסה
לצוות על רגליי להתפנות וללכת משם, אך לא הצליח במשימתו.
|
פעם
הלכתי ברחוב
ומולי עבר איש מחייך
|
"תמר שלי, את יודעת כמה אני אוהב אותך. אבל אני פשוט לא יכול
להרשות לעצמי להסתכן בשלב הזה של החיים שלי. זה כבר מאוחר מדי
בשבילי. אם את אוהבת אותי באמת, אני בטוח שאת מבינה". (הקול
חוזר על עצמו)
|
אימא: דווקא את... דווקא הילדה הקטנה שלו שהוא כל כך אהב וכל
כך האמין בה... איך את לא מתביישת...אחרי כל מה שהוא נתן לך,
כל החיים שלו הוא השקיע בך. היה מוכן בשבילך למות, איך את
יכולה לדבר עליו שקרים רעים כאלה? וליד הבחור הנחמד הזה...
|
|
|
עקב עומס,
אפשרויותיך
בחיים מוגבלות
ביותר.
לך תיהיה מלצר. |
|
