מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

זוכר לילה באי רחוק
בין בקבוק למיטה
שהשמיים מעל נראו כמו ענן אחד גדול
אני שוכב על המיטה פעם חלפת גם פה
עכשיו הזיכרון חולף

כמה זה פשוט
וכמה זה כואב
לחשוב שכל העולם עומד דום
ואחר כך את משלמת את החשבון

היא נכנסה, כמו מתוך אגדות
ששרדו את שנות התשעים
היא חיפשה מקום
ואני לא אמרתי מילה, העיניים דיברו

זה סיפור אמיתי, על תהליך שעברתי במשך יותר משנה. הוא נכתב כמה
חודשים אחרי שהכל נגמר. לפעמים אני חוזר אליו לבדוק אם משהו
השתנה. החלטתי לפרסם אותו, בלי שום סיבה.

ואני אחפש אותך
בכול פינה
כמו שתהיי שם תמיד
גם אחרי שכולם ילכו לישון

כאן או במקום אחר
הסיפור תמיד ממשיך
מעבר לנקודה
שאנחנו לא יכולים לעצור אותו בעצמנו

אם רק ידענו לשמור על הקצב אולי היינו יכולים להמשיך.
מסך שלום עליו כתובות המילים מתכסה בדגלים שחורים, מול הסיוטים
הנפנו דגלים לבנים, ושקט עכשיו אולי עוד מעט תבוא הסערה,
נתעורר מהפיגוע, נצא נקיים, בלי אבק עלינו, בלי זקן אבלים, נצא
לבנים, גלימה לבנה וזר על

קירות החדר כבר הכתימו
והדשא הירוק צבע גווניו לצהוב
מרחוק הכול נראה דומה
כמו שזכרת
אתה עובר בשביל
מביט על חלונות הבית
היום לא יושבת שם אישה דואגת

אוקי, ברקע הבנתי שהתנגנה מוזיקה
כן, שיר של הסמיתס
לא מכירה, למה שמת מוזיקה?
כול דבר שאני עושה, תמיד מלווה אותי שיר מסוים
ולמה בחרת שיר של, מי אמרת, הסמיתס?
זה שיר יפה שלהם

כמה פעמים שיקרתי, בלי לתת סיבה
ואת עמדת מאחוריי
בוכה, זה היה מראה שאי אפשר לכער
מביט בעצמי, מה מתוכי שייך לי?

את אומרת תפסיק לכתוב
ואני על כוס קפה ראשון
סוגר עוד סיפור אהבה
לא יודע מי הגיבור
ומי זו את

ואמרתי לה "בואי נברח", מה עוד בחור צעיר וקבצן יכול לומר
למישהי
שהיא צעירה ומבוגרת ממנו בו זמנית?
היא חייכה, חיוך חסר רחמים
ואמרה בקול עדין, שיש לה מספיק כסף לברוח רק עד למלון הקרוב
זה הספיק לי בשביל מפלט של לילה אחד

10 שנים
לאן את הלכת, הייתי בטוח שאנחנו מלאכים
שומרים אחד על השני
נותנים לאלוהים מכות וצוחקים לילדים על כל הפצעים שלנו

רציתי לשאול אותו
האם יש לסיפור סוף טוב
האם אנחנו עוד נפגוש
את מי שאהבנו באמת

אין בי שום מתנה
להעניק לך
לפני חצות
לפני ששנינו הופכים מחלומות למציאות

אבי, רוצחי
השברים מוטלים על הרצפה
אין דם, ואין סכין מגואלת
אתה בוודאי הולך לישון

במקום מלא מאמינים
לא ידעתי ממה אני חופשי
שהזמן מתכהה
הכל נודד

וגם אחרי שנים רבות, עדיין לא הצלחתי לשכוח דבר
רציתי לשמוע אותו צוחק, מספר לי סיפור
אולי הולכים ביחד לראות
את השדות ההם

זה לא אנחנו שהופכים קטנים
זה המעגלים שנפתחים
ולוקחים אותנו אל מקומות רחוקים
מתעוררים מתוך ימים אחרים

בחורה אחרת השאירה אותי לישון
העולם המשיך, היא המשיכה איתו
ובינתיים בחדר הקטן
בחורה אחת כיבתה עליי את האור

ואני חושב
איך החלומות, לא אמורים להתגשם
אחרת, מה ישאר למציאות
ואחרייך יש רק נצח

כל יום אני חושב
שאני לא יכול להתאבד כל יום מחדש
מנסה לסדר הכל בשורות
מה שיפול ומה שישאר

זו כמו גסיסה ארוכה
הוצאה להורג של הנפש
לא מצליח
לחבר משפט אחד בלי להרגיש מת

מכוניות נוסעות במהרה, הן לא יכולות לראות את עצמן
באור הפנסים החולף
ואני בינתיים, חושב
בוודאי, עוד רגע אמשיך לנסוע, אשכח אותה

בין שתי נקודות
נעים במטוטלת של הזמן
בין הטוב אל הרע,
בלי הבטחה

אירופה בנתה עבורנו אנדרטות,
בואי נתאהב לידן
בואי נישאר עד שהצורך יעלם
נכתוב את שמנו עד שהוא ימחק בגשם

גם אחרי שנים של אהבה
את גופה לא הכרתי
גם לא מה שהיא ביקשה שאדע
ואני בכלל שוקע

אילו בוקובסקי היה חי היום
את הרי יודעת
שלא היה לנו שום סיפור לקרוא
אל תחפשי אותו כאן

המדבר שרוע מולנו
כמו היינו,
אסירים שלו לעד
לא שומעים את תקתוק השעון

ולא נגיד מילה
את תדמייני את מה שאני רואה
ואני אדמיין אותך
נשמטת מדמותך

גם אלף תפילות
לא יפסיקו את הגשם הזה
עכשיו כל מה שנותר
זה לשנן את הזמן הנותר

בלילה במיטה, רגע לפני שכיבינו את האור
ונתת לי אותך לזמן מוגבל
תמיד אמרת, זה רק זמן קצר, אחר כך אני שלי
ואני לא הבנתי מה זה אומר

ואף אחד לא יודע
מה יהיה בסוף הסיבוב
רגע לפני שנעוף מן השמשה
אל הכביש הסואן

מחפש את האור
מחפש אותך
גאולה וסודות אפלים
את אוהבת אותי זר

רק אז, את לא היית זיכרון
את היית את
וזה כל מה שנשאר לי
בזיכרון, בעבר שרוכב אלי

חלומות
חורצים בי גורל בכל טיפה
איך הכרתי אותך
בלי לדעת אם את אמיתית

עכשיו יושב מול החלון
סופר את הזמן
משהו טוב
בוודאי יקרה כאן בקרוב

כשהם יסיימו, לכתוב את האוטופיה שלהם
על קירות הבתים
אנחנו נוכל לעשות אהבה

בואי נעזוב
נקנה כרטיס, את תשבי ליד החלון
אוסטרליה, החוף המזרחי
נהיה חמש דקות שחקנים

ברדיו, הליידי הלכה ולאונרד נכנס
כל אחד צריך את סוזאן שלו
ואני חושב על החטאים, שלא חדלים לצוץ
יכולתי למות, יכולתי גם לכתוב את זה בלי הסבר

בורר לך מילים
ומתאהב בך מחדש
ככה זה,
שאי אפשר לברוח מזה

אני צריך את זה
שהכל נגמר
בחורף, כשקר
אני צריך את זה חם וקשה

ותמיד כשהגיע דצמבר
שמענו את אותו שיר ברקע
את אמרת, שזה אולי סימן בשבילך
קמת והלכת

את יודעת
פעם עוד נהיה מובטלים
אחר כך נהפוך למשוררים
תסלחי לי

אתמול בלילה שוב חלמתי את אותו חלום
שוב הייתי ילד, שוב לא היתה יציאה
באתי כמו מנצח
וחזרתי מובס

רק היא חולפת שם, כמו תעתוע
אספתי את עצמי אליה
בדמיון, שאין לו כוח להתגונן
והיא הכירה בי

תנקי את פניי
ואז תחבקי אותי חזק
תהיי לרגע אחד
דמות שלא הכרתי

הנה נגמרו החגים
ואת יכולה לחזור הביתה
אחכה לך
בין החדרים

פעם ידענו להיות שמחים
בחדרים הריקים, ידענו להיות
היום החורף התחיל, ואנחנו
נעלמים

מחפש אותך
לא יודע מה הפתרון, לא יודע מה אשאל אותך
שאצליח לגעת בכתפך
ואת תסתובבי אלי

היינו יכולים לדעת
אילו היינו מקשיבים
עד סוף הסיפור
מה יעלה איתנו היום, מה ישאר בתבנית

נשים יפות מביטות אלי דרך המסך
יכולתי לאהוב אותן
הן לא היו יודעות מכך דבר
כל אחד עושה את מה שהוא צריך

עכשיו אני חופשי, הם אומרים לי
אבל אני יודע
שהכלא עדיין שם
עומד עם שערים פתוחים

אני נתתי לך אותי לכל החיים
את נתת לי אותך לדקה
לקחתי אותה, ועכשיו שכחתי מזה
ימים טובים עוד יבואו

כשאלך
אל תעקבי אחר דרכי האחרונה
תחזרי הביתה, תפתחי את החלון
החורף עוד מעט כאן

מה שהיה, ניצח
מה שיהיה, כבר לא משנה
ופנייך עולות בי
בשתיקה

אולי בעוד שנים,
ניפגש, על ספת הפסיכולוג
אני אטיח בך, את כל האמת
ואת בוודאי, תצאי מתוך הערמות

ברדיו
שירים ישנים
מתנגנים אל תוך הערב
כמו מבקשים מאזינים

שירים ישנים לא עוזבים כך פתאום
הם חוזרים אלי כמו סיפורי תופת
מבקשים את קיומי
דרכך, דרך המילים שאת מצוירת בהן

לי לא תהיה אהבה מהסרטים
כזו שאחריה, לא אצטרך דבר או איש
אחרי הכל
כמה אהבות כאלה יש, אחרי שמוחקים את הסרטים האמריקאים מן
המסכים?

בסוף הרי
תצטרכי לשפוט
בין האמת לזו שנידונה כול פעם מחדש
מה תרצי לדעת?

עוד שנייה תיכנס למיטה,
ותדמיין
איך אתה שוב עולה על אוטובוס
משלם לנהג בשתיקה ונוסע משם

לעיתים
גם אנחנו מדממים
מזיכרון ישן
בין מסע למסע

תמונות ילדות דוהות
זה זמן טוב לשתות
לזכר החורבות
למען הזיכרון

נסעתי
כדי להגיע אלייך
לא יודע אם חיכית לי
איפה שהכבישים נגמרים

לא מצאתי שום אל
להשאיר לי תשובה
ומשפטים לא ידעתי לחבר
ואותך לא ידעתי להקסים

ואין משפט ויש אשם
זה העונש, זה החטא
הכל מוצג בראיות
הכל כתוב בגזר הדין

רציתי להיות שם איתך
בעיתונים כתבו, שאתה לא יודע
מה אתה עושה שם
ברחובות שמעתי, שאתה משוגע

את תלמדי אותי
לנשום וללכת
בלי לפחד מן התהום
עם הזמן שמתקתק

בלי לראות מלאכים
בלי לשמוע אותות
ננעל בתוך עצמי
עד הקצוות האחרונות

שנים היא הסתתרה
פתאום היא זיכרון חי
וכמו כל זיכרון
היא לא נותנת לי מנוחה

יש כאלה שקמים כל בוקר, ומביטים אל השמיים
יש מי שרצים כל הלילה, כדי לקרוס בבוקר
ורק אנחנו נעים בין תנועה לאי תנועה
מעמידים פנים שנחזור אל אותה נקודה, שלמים

נשאיר את הזמן
לאלו המבקשים לנצח
ולנו ניקח, לילות שקטים
לעולם לא נמות

לא ידעתי איך לספר לך
שאני לא זוכר
מתי לא חשבתי עלייך
את היית שם

ואיך אתם לא שומעים
את מילות השיר?
מביט בירח המדמם
הוא יכול בכל רגע ליפול

ספרי לי סיפור ילדות
את הכרת את נשמתי
לפני שהיא הלכה רחוק
אל עולם נטול הגנות

ואני נכנעתי כבר מזמן
לסיפוקים המיידים
אלה הכניעו, טובים ורבים
עד שלא ביקשתי אפילו להילחם על מקומי

ואת אמרת,
אתה לומד לאט
ואני ביקשתי רק לדעת
כמה זמן נותר לנו

ומה אתה יודע על ילדותך
האם, היא תמיד הייתה שם?
ואתה שולח את היד לאט
כמו מבקש מגע

מה חיפשנו?
בסוף הרי נזדקן,
לעיתים זה יהיה נכון,
לעיתים, לא נרגיש דבר

דמיינתי אותנו יושבים
על ספסל קטן
כמו היינו בני שבעים
וראינו את העולם נעלם

לא נביט בעיניים
לא נחזיק ידיים, לא נקרב את השפתיים
מה נעשה אחרי שנצעק
בוודאי נחשוב, אין לנו ברירה

בכל פינה יש תמונה שלהם
בכל חלק מהיום, יש שריטה שהם חרטו
לעיתים אנחנו בורחים לשם
כדי להתנתק מגעגוע ואהבה

ברקע אקשיב
לקולות הצופרים
ומה זה יעזור
אם אכתוב אלפי שירים

מהמקום בו אתה עומד, הכל מת
מהמקום בו אני עומד
כבר היינו שם פעם

מחפש מילים חדשות להמציא
מחפש אותך להקריא
בכול ערב מחדש
מתוך נייר מקומט

יש סימנים שמעידים
שהמחר עלול לאחר
רק אחרי לילה של נדודים
אדע
אם הגעתי אליו

את אמרת, בוא נשב בפינה
ניתן לזה לקרות
אחר כך נחזור
בינתיים, מישהו ינגב את האדים

זה לב האדם
אומר השיר
אבל אני ידעתי
הילד מת

אהבנו שנינו, להרגיש את האדמה רועדת
יש כאלה שמתחילים בשביל זה מלחמה
ויש כאלה שרק מחפשים בזה נחמה
אחרים נעים על פי תנועה איטית

האם את יודעת
שסוף העולם קרב?
אנחנו יכולים
עכשיו להתחבק

מביט בחלון הפתוח
השנים חלפו, איפה הן עכשיו?
אני רוצה אותן בחזרה
בעצב, בתמימות

מפחד פחד מוות לחיות
בסוף אצטרך להתפשר
בין הברירות שלא נותרו
לאלה שלא אצליח להבין

על מה את חולמת כשהמציאות
לוקחת לעצמה לאט
עוד ועוד פרטים
ואת נשארת, ריקה

תשאי את עלבונך אל המילים
גם את רוצה
שיפלו הכוכבים
על הגג

כותב על נייר, חלומות שקופים
מושך את הדף, מקמט וזורק
גם בספרים שאתה קורא
אתה לומד לקבל, את הסוף הטוב

והנה חלפה עוד שנה, אתה זוכר בוודאי
איך ישבת מול אותו מסך, בדיוק לפני שנה
הקלדת את אותן מילים, שברת אותן שיניים
ובחוץ, יש עולם

ואת הרי יודעת, שאם תרצי
העבר יתפרק לרסיסים, לא יישאר ממנו שום דבר אמיתי
ואת תגיעי לשלושים
בדיוק באותו זמן

הרי אני יודע
חיי היו חיי זקן
אבל בסופו של יום
אמות צעיר

הייתי יכול לספר לך את האמת, לתאר לך אותה במילים עדינות
ואז היינו שוקעים
אל עולם שלא קיים
אל תרגישי אשמה

אמרת, תנסה להיוולד מחדש
ואני לא הבנתי
מה רצית להוכיח לי
מה רצינו שיישאר אתנו לעד

לא מבין מי אני, מול מבטך
ואת לא יודעת
מה זה, העצב הזה מונח כאן
ולמה השתיקות כל כך כבדות להכיל

תדממי
שהשמיים מכחילים
ולא משאירים סימן
חורץ את הדין לכל משאלותייך

כשראיתי אותך עוזבת
החפצים נראו גדולים
פחדתי
שהם יכו אותי בחוזקה

אל שדות הקטל של ימנו
אפשר להגיע ברכבי ארבע על ארבע
שדות הקטל של ימנו
מצטלמים אחרת במסכי הפלזמה

תחזיקי אותי
בידייך
כוכבים נתלים בשמיים
נדונים לאכזבה

תעזבי אותו ותבואי אליי
תשכחי את כל מה שלימדו אותך
על מוסר וצדק
השקרים הכי גדולים
הם אלו שאנו מחביאים בתוכנו
כדי לשמור על האמת

אל תשימי לב אליי
הייתי רוצה לגרום לך לבכות
אחר כך תשנאי אותי
זה הגמול

לעזאזל
למי בכלל איכפת, איך אנחנו נראים
עומדים על קצה המדרכה
מדמיינים שהכביש, הוא התהום

בכל רגע שתרצי
אסכים לכתוב אותך כמו שיר
המילים יישמטו מן הדף
ויהפכו לצללים

הגשם חדל פתאום
מאיפה השמיים באו
מתי הם נופלים
כל לילה אנו מחכים

הוא לא ידע לעולם
כמה זמן לקח לי
להרגיש
מספיק חזק כדי לפתוח לו את הדלת

על הספסל ראיתי
שני זקנים סוחבים את חייהם
אל השורות האחרונות של השיר
כאילו שם תחכה להם ההפתעה

תהיה אתה, תהיה נחמד
אל תצרח, אל תצעק
אל תספר לאיש
שאתה כבר מת

אין לנו סיכוי, מול השדים
מילדות רצינו לאחוז במשהו
שיתן לנו סיכוי, לעבור את היום
והלילה, נעשה כל מה שתרצי

אני לא מוכן לההרג
בשביל פחות מדולר אחד
יש כאלה שהיו משלמים יותר
אבל נהרגים בשביל פחות

מה רציתי לשאול אותך
השאלות שחובטות בזמן
ומשנות את תקתוקי המחוגים
ואת עוד רגע, תקומי ותיעלמי בחדרים

יום אחד נתעורר, נגלה שהים קרוב
נלך לאט, בעדינות
אשאל אותך, על מה את חושבת
ואת תעני, שאין לנו יותר על מה לחשוב

חוזרים אל המערה
לכתוב את השירים
מתוך חלום ישן, שמישהו חלם
ואנחנו ביקשנו להגשים

התמונה תביט בו מן השידה
הוא לא יבקש ממנה תנועה
רק להביט בו, שהוא שם
יושב על הספה, כאשר העולם בחוץ עדיין זז

בטלוויזיה ראית את עצמך
מחייכת וזוהרת
תיזהרי מותק
אומרים שזה מדבק

כול עוד יש זיכרון, יש חיים
הבעיה היא
שחיים גם את הזיכרונות הרעים
אז מה זה משנה, מה אומר?

הילדים של היום
הם כבר לא הילדים של מחר
ואנחנו באמצע
מחכים

צבא הצללים צועד בין הבתים
מחטט בפחי האשפה
שם חיינו זרוקים לחתולים רעבים

מה רציתי לשאול אותך
השאלות שחובטות בזמן
ומשנות את תקתוקי המחוגים
ואת עוד רגע, תקומי ותיעלמי בחדרים

אומרים שזה תחילת החורף
אז למה את ישנה עכשיו
יכולנו לרקוד, ואיש לא היה שם לב
הרי הכיכר שוממה עכשיו.

רגע לפני שמכבים את האור
כול אחד רוצה לקום ולעזוב
שהשני ידע, כמה עולה האהבה הזאת
ובסוף, מה אנחנו רוצים להגיד?

קחי לך את הגלותיות, את הפליטות
שלעולם לא נעלמת
קחי לך את הצבעים
שלא מתכהים

זוכר איך הסברת לי
שאהבה היא למנצחים
כל השאר
מסתפקים בציפיות

בעולם קפיטליסטי וקר
אומרים שאלוהים, מוכר חטאים
בדלפק שליד המעשים הישרים
ככה כולם מרווחים, ככה הכסף מגדל את עצמו

תמונות של בתים יקרים
תלויות על הקיר ליד המיטה
תמונות שגזרת מעיתונים, פרוספקטים שקיבלת בתיבת הדואר
17 שקל לשעה, יום אחד הכל יהיה שלך

חולה במחלה ממארת
רואה מספרים
סופר שעות
נותן לעצמי, מרווח לפני הסוף

מה כבר יש לנו, שלא נוותר עליו מעולם
מוכנים לקבל את כול המכות
את הפצעים עד שיגלידו
לא, שנינו לא יודעים שום דבר

מספרת שאת עצובה
אני לא מצליח לומר שום דבר
רוצה לומר לך שיותר טוב מזה
אני לא יכול
אבל מעדיף לשתוק

איפה כל אהוביי?
מספרים עולים בראש, גם געגועים
מתוך זיכרון, מהו זיכרון?
זורק אבנים לנהר

הכול ברור מאליו
אז חבל להישאר לראות את הסוף
אז הקהל עוזב וגם השחקנים מתמעטים
ואני נשאר להביט בך
מהופנט
זה ניסיון חסר רחמים
להישאר שפוי
אני לא זוכר אך זה התחיל

ספרי לי
מי זו האהבה הזאת, שכולם מתכסים בה
וממציאים תירוצים בשמה, חורצים גורלות למענה
ספרי לי

הייתי משלם לך חמישים מותק
אבל אני ילד שגדל בבית בורגני
שם צריכים ללמוד מהי אהבה
לפי השקרים

וכאן אצלי, יש אהבה נטולת מסים
עם כרטיס טיסה סגור בתא הכפפות
שואל עד מתי, ולא נאבק
מדי פעם נעצרת מכונית, ונזרקת ממנה זונה
או נאספת אחת אחרת
ובפריז עכשיו קר, אצלי בוער
אני גומר, אחרי שהכול נשפך

מול עולם מתפורר
מול ערכים מתקפלים
לא יכולנו להתבצר לנצח
המציאות היתה זקוקה לשניים, שהיו מוכנים להפסיד בחינם

מסתובב כמו מלך עירום
עם האקדח ביד, ובקבוק
ליד החלון
בעוד רגע הכל יימרח בטוב

אהבה ראשונה, היא זו שחיה לנצח
אהבה ראשונה תמיד מתה, מוקדם מדי

צילומים גדולים, תחרות אחת
אין מנצחים
הקרב נגמר
הייתה רוצה אהבה אחת

כתבתי לך בלילות שירים
שתרגישי טוב עם כל מה שרע
בינינו, אין לנו משהו אחר,
לעיתים זה חוסר ברירה

אהבתנו היא עוד פנס אחד
החדר חשוך ממילא
מה שהיה איננו,
לא היה קיים מעולם

אנחנו לא גברים יפים
לא נשים קשות
בסוף נשארים
רק עם קלישאות

תביטי, תביטי על העיר
הרחובות נפרשים
מבקשים מאתנו להישאר
אבל את נודדת ואני נעלם
גם אנחנו רוצים חיים שאינם
תביטי

אולי זה לטובה, שאת הולכת עכשיו
אין לי מה לבכות על זה
זה ישאיר אותי, עם מעט יותר
ממה שיש לי, כשאת כאן

אולי כבר לא נאהב יותר
בשדה התעופה הבנתי את זה
כשאחזור, את תביטי בי כמו זר
עדיין תחפשי משהו מוכר

אנשים מתחתנים
יום אחד, גם אנחנו נתאהב
בלי שקרים, אי אפשר

את מביטה בי
בעיניים עצובות
אומה ת'ורמן מחייכת אלי

עכשיו אוסף את המילים בשקט
מחשב את צעדיי
אולי עוד אוכל לצעוק אותן
כשאיש לא ישמע, אני לא רוצה להפריע לסביבה

עומד על ההר, יורה באוויר
גם אנחנו זקוקים לרחמים
על האורות ועל המילים
על הכיבושים הבלתי נגמרים

את עדיין יפה,
עדיין לא חסרים בך חלקים
ואני לומד לאט ומרחוק,
איך את אוהבת

רצית שאומר לך
שאהבתי אותך, גם שלא הייתי צריך סיבה
רציתי שתדעי, שזה תמיד היה כך
לא, אני לא מאושר

ואני מבקש
תאהבי אותי בלי תנאי
אני אקח את האחריות עלי
וכל מה שיישאר לנו, זה הזמן שנותר

אולי תובילי אותי
אל החלק הטוב של הסיפור
בו אכיר את עצמי מחדש
בו אגלה מי שאת

סיפרת לי, שאת רוצה חיים
סיפרתי לך, שאין לי שום דבר מעבר לזה להציע לך
אהבות קדושות
אנשים זרים

אתה הרי יודע, היא תקום ותעזוב
ואתה שוב תצטרך להסביר לעצמך
איך החיים הם לא סרט
והמציאות שלך, מתרסקת שלך בפרצוף

יש אנשים שמתחתנים
יש אחרים, שממהרים לעשות כסף
לא ידעתי מה אני רוצה
ואת רקדת בשתיקה

אהבתי אותך, כשלא היה לי דבר
ואחר כך התמלאתי קינאה
רציתי להיות מאושר
זה בא אחד על חשבון השני

באמצע הלילה, נתעורר ונגלה שהכול חלף
ועדיין בועט בנו
מה זה משאיר לנו, אחרי הכול אין לנו דבר

אחרי שהלכת
לא יכולתי, לתקן דבר
לא יכולתי, לחזור לאחור
הסימנים בישרו רעות

לספר לי, איך זה נגמר
מהצד שלך
כמו הייתי זר
תספרי לי, איך זה מתחיל ואיך זה נגמר

העבר לא נסגר, העתיד לא מובטח
אני הפסימי מבין שנינו, ואת
את לא בוחרת שום צד
אוחזת בידיי, אבל לא בטוחה שלא רוצה לומר לי ללכת
על כמה חולשות נוותר, רק בשביל להרגיש בטוחים
שלא נצטרך, להתחיל מהתחלה
ושוב נתקעים באותה תנועה מעגלית

בסופו של יום, גם אתה תיפול
היא תחכה לך שם
אתה תהיה המאהב
אתה תהיה הזר

הבדידות היא העונש על כל החטאים
החטאים הגלויים, החטאים הנסתרים
והחטאים שעדיין לא עשיתי
הנה אני מוכרז כחוטא הגדול

אותנו אי אפשר להפתיע
גם ברדיו הישן
הסיפורים
הם של אותם גיבורים

ואת אף אחת
המצאתי לך פנים ושם
הכנסתי מילים בפיך
לעיתים דיברנו ממש
הכול היתה טעות
לא חשבתי שאוכל לצאת מזה
ועכשיו מאוחר

אומר לך
שאיבדנו יותר מדי אנשים
כדי לתת לזה לקרות שוב
כדי שיהיה לנו מקום להצטער

הכל נראה לי
לקוח מאיזה סרט
אולי נבקש מהבמאי שיעצור לרגע
ונתחיל מהתחלה

בתים משתנים
רחובות מקבילים
אתה לא זוכר את השקר
שבא אחרי האמת

אנשים התהלכו ברחוב
זוגות , זוגות
אני עמדתי ליד התחנה
ראיתי אותם עולים ויורדים

ואת אמרת לי פעם
שגם אהבתנו היא מפלט
השאלה היא אם אנחנו
פליטים או חיים בתנועה מתמדת

חושב עלייך
איך אמרת לי פעם
אין דבר כזה אהבה אמיתית
רק שקרים שלא צריך לשקר

ובכל זאת אבין, שהחיים הם לא שדה תעופה
אי אפשר לקום ולעזוב
בכל פעם שהזמן ממשיך לבדו,
ואני נשאר מאחור

אין חיים אחרים
רק שמיים קפואים
אין חיים אחרים
רק מסלולים מתפצלים

מהשולחן, את נראית רחוקה
אולי אלף חלומות מפרידים ביננו
מהקירות
תמונות מתנפצות לנו בעיניים

לנו אין נהר ארוך
לטבול בתוכו
אין לנו גם
כבישים ארוכים להתחמק בעזרתם

לתת לזמן לזרום כמו הנהר
ואחר כך לרדת אל הגדה
שם נמצא את החיים שלנו
קשורים, בעלים
לא, איש לא יכול לקחת אותם מאיתנו
גם שהמחיר יורד

לעיתים נדמה לי, שאנחנו עוטפים את עצמנו כל הזמן בזיכרונות
אולי כדי לחפות על חומות שנפלו
אולי כדי שלא נצטרך להביט מעליהן
ואולי אנחנו ממשיכים לחיות,

ובלילות שהולכים לישון
את מדמיינת סיפור אהבה
שבסופו כל החלומות מתגשמים
ובלילה את קמה מספר פעמים
לגלות, שהחיים לא משתנים

כל מה שרצינו
זה למצוא מקום משלנו
אך שום עיר לא הייתה יכולה לתת לנו הגדרה
ששייכת לנו

עכשיו, עכשיו אנחנו אינסופיים
גיבורים בזכות עצמנו
אנחנו יכולים לעוף מעל האגמים הקפואים
אף אחד לא ייקח מאיתנו את המקום שלנו

ואת הדם שביקשתי
את השקט שלא יכולתי לספוג
ואת החיים שלי
לא הצלחתי לשמור

אין כאו נחמות
אין כאן פרחים לקטוף
להניח על קברים שכרינו
אין כאן מגע, שיעטוף אותנו ברחמים

אין כאו נחמות
אין כאן פרחים לקטוף
להניח על קברים שכרנו
אין כאן מגע, שיעטוף אותנו ברחמים

ואתה מספר לי
איך היא שכבה איתך
גם אני רציתי אהבה
אחת שתשאיר לי טלפון, וכתובת

אני מכיר את הרחובות, שיש להם סוף טוב
אבל הדרך לשם ארוכה, ולא כל אחד יכול להגיע
איתך זה בטח היה, יפה יותר

ואיתך אני שוב ילד
מהפחד עד הצעקה
את הגבר שבי הכרת וניסית
עד שפג תוקפו בעינייך

אני אשאר כאן
אחפש שבילים
לצאת מהם אל הדרך
את תהפכי לזיכרון רחוק

לא נזכור את גילנו
לא נזכור ממה ברחנו
זה יום העצמאות שלנו
ברחוב

יש מי שמבקש את זה מהר
ויש מי שנלחם כל היום
עד שהוא נופל, ואז הוא מגלה
מי שהפיל אותו, הוא מי שלא נלחם בכלל

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
במבט שאת זורקת כשאני משמין
בעיניים העצובות שלי שנאחזות בכל נקודה
כמו מפחדות לפגוש את המבט שלך ואיך שהוא שוקע

יום אחד יקירתי
הרוח הקדושה תלטף גם אותנו
תחזיק לנו את היד,
לא תניח לנו

אביט בעינייך המבקשות נחמה
לא תבקשי הסברים
לא תבקשי שקרים
הכל יחמוק ממחשבותייך

ואלייך אני בא
כמו חייל החוזר אל הקרב
ומבקש את גאוותו
לתפור מחדש

אלילים רוקדים סביב טבעות אש
אין שם זאבים, אין שם נחשים
רק שמיים חסרי צבע
מחשבות רצחניות

בתוך חדר קטן
בו הסודות מתפרצים החוצה
אין שובר גלים
אין תחנות רוח

שנים אתה חולף לידה בבוקר
והיא אומרת לך בוקר טוב
ואז אתם נפגשים בערב
וסיפרו לך, שבאמצע יש חיים

גם שאני איתך
אני אלפי קילומטרים מכאן
אולי גם בתוכנו
זו עדיין ארץ זרה

מתוך שקט לא ברור
סיפורי הילדות
מפריעים לנו
להיפרע מעצמנו

אל תזרקי שום דבר
אל תשכחי את מה שיש לנו,
בשביל חיים ריקים
רק בשביל רגע אחד של ניצחון,

אל תבקשי ממני
להבטיח לך דבר
כל המשוררים שהבטיחו
השתכרו, ונפלו מן המזח אל הים

אל תוך התמונות שלנו
לא יכולנו לחזור
את עצמנו השארנו, כמו מבקשים נחמה
כמו מנסים להסביר, איך זה קרה

הזמר עולה, הגיטרה מיללת
כל הקלישאות על חיים טובים
נעלמים ברגע אחד של שקט
בחוץ יש מלחמה אחת, בפנים אנחנו נפלטים אל השקט

מהשמים לא ירדה טיפה של גשם
רק עשן גדול היתמר מעלינו
אנחנו יכולים להסתלק
אל תיכנסי לכאן

קחי ממני את מה שיש
אל תנסי לקחת יותר
זה כל מה שיש לי
להציע לך כעת

יש שאלות שעדיין מתבקשות
יש תשובות שעדיין מחכות
אל תלכי עכשיו
יש עוד לנו, עוד דרך להשלים

אל תלכי
לפני שאת אומרת מילה
זה מה שיישאר לנו
זה כל מה שנזכור

לפעמים אנחנו רואים את הסוף
לפעמים ההתחלה עוד מציצה
אל תלכי לישון
אנחנו עוד נספיק להגיע

אף שיר לא יוכל להסביר אותנו אז
רק אנחנו נצעד לאט
אם יניחו לנו
נספיק להגיע

אבל אתה לא יכול לספר לאף אחד
שלא היתה מלחמה
אלפי קילומטרים
ובראש שלך תמונות רצות במהירות
מי זה הבחור שרץ מולך?
חבר או אויב?
ועל הגב
מטען כבד ודל בפרטים

אל תספרי לי
שהחלום הוא כול כך גדול
שאת מעדיפה עכשיו, לשתות
בשביל שלא יזלגו דמעות

אני יודע שאת אוהבת
אבל הגבולות בוערים
ואני כבר לא יכול להמתין
לחצות אותם

ברחנו שלא ידענו לאן
אנחנו הולכים
הדרכים הקצרות
הימים ארוכים

יכולתי לומר לך
שאני אוהב
אבל בסוף
היינו נשארים בצד

את לא השארת דבר, לחיות איתו
לא נתת סיבות רבות להישאר
לא לקחת דבר, שישמור אותי כאן
ואת ביקשת, אל תתאהבי בי עכשיו

אם את אומרת, שאת לא חוזרת
אז למה אני, מתעורר בבהלה
בכל שקשוק מפתח, בכל רעש מכונית חונה
הסוף נראה נכון, זו תמיד ההתחלה

כתבת פעם באיזה שיר
שאין יותר שירי אהבה
רק כתמים על ספרים ישנים
היא בוודאי אוהבת

לעתים, זה כמו במלחמה
הורגים, כל זמן שאפשר
ואז בבת אחת, זה מגיע
ואז לא נשאר לנו דבר

פעם אהבנו בלי לשקר
אמרת שזה אפשרי
אבל אני ידעתי
שזה לא אמיתי

אם תביטי בי עכשיו
את תראי
בדידות משתלחת בי
מנפצת ממני את הזגוגיות

איך אנשים משתנים שהרוח באה
ואיך הם נאספים אל עצמם, שאין להם ברירה אחרת
תראי את העצב על פניהם
בלי סיבה, לא תצטרכי לחפש דבר

אם תרצי לברוח
אשאיר את השער פתוח
נוכל לעבור דרכו
בכול שעה

והפנים של הילד
מביטות אלייך
גם שאף אחד לא רואה
האדמה מבקשת עוד פעם
ואת מסרבת להתפתות

כן, גם אנחנו מתגעגעים אל אמריקה שלא היתה קיימת
הוי, אמריקה, אמריקה
כמה שלטים תלינו לכבודך, כמה פעמים צעדנו בשמך
אבל אנחנו כאן, מול הים התיכון, מחפשים סירות שיצילו אותנו

אירופה בנתה עבורנו אנדרטות, בואי נתאהב לידן
בואי נישאר עד שהצורך ייעלם
נכתוב את שמנו עד שהוא יימחק בגשם
אחרינו, הרי דבר כבר לא יהיה

ושנינו מביטים בהם
הם כול מה שיש לנו, אחרינו
זה רק אנחנו מול כל העולם
שהעולם יתעורר, נספר לו על כך

ואני נזכר
איך תמיד הגיבורים בוכים בסוף
ואת אומרת
אתה לא אחד מאלה

אין נשיקת לילה טוב
אין אהבה שמחכה שאחזור
הייתי יכול לצחוק
אבל מפחד לשמוע את זה בקול

בשבילך להגיע לקצה זה הניצחון
בשבילי מספיקה ההשתתפות
את מכבי
אני הפועל
זה כל ההבדל

מחכים לזמרת, להקשיב לה
איך היא צוחקת באמצע השיר שלה
ולא זוכר מתי זה התחיל
ואתה מחכה שזה ייגמר

ואולי זה הוא, שמכין לך אוכל לעבודה
אני מתפשט לאט
זו שעה מוקדמת, להתחיל לחשוב
לאן היום הזה הולך

אני לא יכול לחכות לך יותר
אני צריך להתחיל לחיות
לפני שהחיים ייכנסו אל מסלולם ולא ידעו איך לצאת ממנו
אני רוצה להיות שם איתך

על מה התחייבנו
אני כבר לא זוכר, מה באמת רצינו
תאהבי אותי, לפחות פעם אחת
לפני שאקרע את המסכה, מעל פניי

אהבנו להרגיש
את טיפות המים על הפנים
ואחר כך, רחמים
מין עצבות של ילדים קטנים

מנסה לפשט את המחשבות
אולי אגיע לקצה
אנשים לא צריכים הרבה כדי להתאהב
אנחנו לא שונים מהם

אנשים שמחים לא כותבים
ואנשים שכותבים הם לא שמחים
אם אדם שמח ינסה לכתוב,
הוא יגלה פתאום, שהוא נמצא בצד הלא נכון של חייו

עכשיו אתה יודע
אף אחד לא מגואל,
אף אחד, לא יכול לנקות את השולחן
בלי להישאר רעב

עוצמים עיניים, חושבים על מקום רחוק
ובינתיים אנשים קמים, יורדים מהאוטובוס
בתחנה לא מחכה איש
אף אחד לא זוכר, אף אחד לא בא

את המבטים שלנו
אפשר לעטוף בנייר
יום אחד נלמד
איך לקמט אותו, בלי להיפגע

רצינו להיות פוסטר ענק
בשולי העיר
בשבילך אני מוכן ללכת
להשתגע בתוך השפיות הזאת

זוכר נסיעות לילה
ובתים חולפים בחשכה
לא עצרתי,
לא נקשתי על הדלת

ברחובות, בזמן של לילה
הלכתי לבד, חיפשתי אותך
את אמרת שאת תמיד מופיעה באותם מקומות
לא ידעתי מה לומר לך
שאראה אותך
סיפורים מספרים את עצמם בלי להרגיש
לא היה מה למחוק
ביקשתי לילה אחד
ואת אמרת לא נותרו לנו עוד

ארוחות קטנות
ספרים מסודרים
פעם הדברים היו פחות ברורים
עכשיו הם יותר מסובכים

ואת אמרת לי שהיינו עוד רבים
שאני לעולם לא אדע להיות שמח
אז אני משקר לעצמי בכוח
אחר כך הפסקנו לריב והתחלנו לשתוק

המילים, הצלילים
הפנים שלך
שיר אהבה שמעולם לא כתבתי
מעולם איש לא כתב

עכשיו אני חוזר אל הבית
שוב ברוח
עפים עפיפונים
שוב אני מבקש את גבולותייך

תגעי
זה רך וכבד
תרגישי
זה לח ומלוכלך
השמש בעיניים שורפת
אור חזק, מסנוור
את גבר אני אישה

היא תתעורר
התיק מוכן וליד מכונת הקפה
יש דפים לבנים
פעם היא עוד תכתוב

את היית החלום שלי
את היית הילדות הלא כתובה
לאט היא נשכחת בזמן
ואני עם הנוסטלגיה נשאר תמיד

וזו העיר, שלא מכירה את האנשים
נותנת לעצמה להיכנס
מעניקה לך מקום בלב
ואתה יכול, לשבור אותו בקלות

אתה לא מכיר אותי
אני לא מכיר אותך
לא ראיתי את הפנים שלך
לא שמעתי את השם שלך
אתה לוגם מן הכוסית שלי
מעשן את הסיגריה שלי
ואני נחנק
למה אתה חושב שאנחנו דומים?

הוא לא אהב את הקיטש
אז היה כותב לה בציניות
כמה חיים כותבים על המוות
והאם, למוות יש חיים משל עצמו

את חייבת להאמין לי
אני רציתי להיות חי
בלי סימן שאלה, בלי תהייה, בלי לתהות על פשר המידה
את חייבת להאמין לי

חלף הרבה זמן
מאז שאהבנו נכון
אחר כך אני זוכר
אספנו את הזיכרונות, נסענו רחוק

עוד רגע תתחיל המלחמה
ושנייה אחר כך
אנחנו נלך לישון
כי ככה נגמרות האגדות

מביטים החוצה, איך העולם חי
ושנינו טובעים
תמונות על השידה, היינו פעם
איך האדם הופך לזר, למי שהוא היה?

באמצע החיים
שכבנו זה לצד זו
הבניינים מסביב
לא איימו עלינו

סיפור ילדות
שלא נגמר
התקרה נראתה לי גבוהה
אולי יכולתי לגעת

אנשים חולפים בראשי
ואת לא נשארת הלילה
רק הדמיון
משאיר לי מקום בשבילך

אל תדאג
בדרך הביתה, נמצא סמטה קטנה
אף אחד לא יראה
שניצחנו

את תספרי את השקרים שלך
אני, אסתיר את שלי
רמזים קטנים, שפרמו את הכל
לחתיכות קטנות

מה אנחנו יודעים היום יותר
בגיל שלושים כמו בגיל 15
יודעים את אותם דברים
רק מתקרבים יותר קרוב לסוף

מה יהיה שנגיע לגיל ארבעים
האם אז נוכל להתחיל לחיות
ולא נרגיש מפסידים
אבל את, משתנה משנייה לשנייה

והנה אני מביט בך
ואת מזכירה לי
את כל מי שחשבתי
שלא אראה אי פעם

יכולנו לרקוד, יכולנו ליפול
אין מה שיסתיר את הכאב
ואת חשבת, שבגשם הזה
נהיה בפריז

הבדידות, שאני מגונן עליה
היא זו, שמפוררת אותי
כל מה שמגן עליך
בסוף הורג אותך

ובאמצע האהבה שלנו, יש בדידות קיומית
כמו שני מבוגרים אנחנו נעים
עם מקל הליכה
מנסים לאחוז במה שאפשרי

בדצמבר של חיינו
נכבה את האור בלילה
ונשאיר את החלומות במקומם
בדצמבר של חיינו

את אמרת לי
יום אחד הכול יהיה בסדר
לא ידעתי אם לשמוח
או לא להצטער יותר

בדרך למיטה
יש מי שמחשב
את המטרים הבודדים של שטח ההפקר
בין הבדידות לבין תחושת הגאווה

בוקר אירופאי, אי אפשר לדעת יותר מזה
אל תתאהבי בי, הייתי מבקש
אל תבקשי שאוהב אותך, אני עדיין מבקש
אבל נכשל, כל פעם מחדש

פעם שלא היה לנו דבר
הבטחנו, שיום אחד נברח
אחר כך ראינו בטלוויזיה
איך אנחנו נראים

אתמול בערב, ראינו בסרט
הגיבור ניסה להציל את אהובתו
ואת לחשת,
אתם לא צריכים להציל אותנו

איך זה, שתמיד אנחנו חוזרים
אל אותם זמרים
כמו לא התרחקנו הרבה מהרחוב שלנו
כמו לא התבגרנו לעולם

בחצר האחורית, יש לכולם מקום
אני מחבק אותך, אל תעזבי
ברקע אפשר לשמוע, את הסירנות
מחפשים ניצולים, בחצר האחורית

שירים שקטים התנגנו ברקע
זה היה שלנו, רציתי להאמין
אבל בסוף של יום
אנחנו תמיד נשארים חשופים

ישבתי בבר, איפה שכל ביג שוט יושב
רגע אחרי שהוא מסיים לתקן את העולם
ובא לנקות את מצפונו, בכוסית אחת
צפיתי בהם מהצד, מנסה ללמוד

מנסה להמציא תפילה
והכלב נובח
והכלב נושך
מזיל ריר על הרצפה

אני זוכר איך
לא שאלנו
מי אוהב יותר
לא היה לי מה להפסיד

אל סיפור שלא כתבנו
אל שירים שלא שמרנו
מה בין העצבות שלך
לעצבות שלי

ואת ביקשת שאבטיח לך
שהכל יהיה בסדר
אבל אני לא חשבתי על זה אף פעם
הבטחה כזו יכולה לשנות את החיים

לפעמיים אני חושב
שזה לא יכול היה להיות אחרת
ספרים, שירים
ארוחות שישי
צעקות והתרוקנות של כאבים

ואני לא יודע
מה בא קודם
החיים או המוות
ואיפה אני נמצא כעת

ואת אומרת
תביט על החיים
הם לא נותנים לנו לגעת
אז אנחנו מביטים עליהם מרחוק

בלילה שעבר, שכבנו עירומים במיטה
את היית יפה גם בחושך
אני חשבתי על הקסם שקיים,
על הרוצחים השקטים שבתוכנו

בלילות הגשומים של דבלין
עמדנו מתחת לחלונות
הקשבנו לקולות אשר באו מהבתים
חיפשנו כוכבים שנפלו לנהר

רוצים להיות חופשיים
נוגעים באדמה
מתבגרים בתנועה
גם במגע שלנו יש משהו רועש

היא אמרה לו
אהבה זה לחזקים, מלחמות זה לנמושות
והוא הסכים איתה בכל מילה
רגע לפני שבלע את הכדורים

בזמן שלמדת ועבדת
יש מי שחי אותם, חי כל דקה מהן
בלי לפחות לאבד משהו
ואת ניסית לעשות את זה, הכי טוב שאפשר

תגידי לי אהובתי
איך זה מרגיש לגנוב, לשקר
כדי להתעורר בעוד בוקר אחד
במקום שאנחנו יכולים לו בית

אמרנו הרבה דברים
ואחר כך טעינו
שהיינו ילדים
היה יותר פשוט

אימא, את צריכה למצוא לעצמך בן חדש
בן שלא יטעה בין הצדדים
בן שלא יתאבל על עצמו, בלוויה בדיונית
שנמשכת כל החיים

לפעמים את כמוני
מקווה לטוב, מחכה לרע
אין לנו ברירה
בסוף הטובים מפסידים

אנחנו לא יכולים לעמוד מול זה
את אומרת
שזה המסע שלנו
ואנחנו רק צריכים לחזור שוב אל השביל
אני רוצה לצחוק
ולומר לך, אל תאמיני לכול השקרים
שבאים לגרום לנו להרגיש טוב יותר

כמה זה פשוט
וכמה זה כואב
לחשוב שכל העולם עומד דום
ואחר כך את משלמת את החשבון

יש משהו בנו
שלא מאפשר לנו להישאר
אנחנו לא אוהבים להתקיים
מרגעים שיכולים להימשך

הם לא יבינו, איך כל מילה מנסחת מחדש את הבדידות
הם לא ידעו שכל משפט מגדיר מחדש את משמעות ההחמצה
משוטט באופן אקראי בין החדרים
הכול תמיד נגמר בשירים

חלמתי אותך
ואת נעלמת
רוקדים בשתיקה
מגע אחר מגע

על הקירות, המלצות לחיים טובים
סרטים שלא הכרנו
עם גיבורים, שמחר ייסעו למקום אחר
ואנחנו נישאר, בין לונדון לתל אביב

את אמרת, לעיתים הביטחון זה נחמה
אני חשבתי, שגם האמת מנחמת
שיודעים את כל השקרים
בקצה הרחוב, ראינו את עצמנו משתקפים במראות

רצינו כול כך, להרגיש ישנים
אחרי ששנות התשעים לקחו מאיתנו את המחשבות
הם לקחו מאיתנו עכשיו את הבדידות
באמצע הלילה, אני אומר לך בואי נעזוב

שלטים מהבהבים
כרזות עולות ויורדות
גם אחרינו
יישאר משהו מיוחד לזכור

אני מביט מסביב
מנסה להיות אירופאי
יש משהו בתנועה, שלא יכול להיות זר
מנסה לנחש כמה זמן נשאר עד הפיצוץ הבא
אז אני נזכר, שאני יותר
ערבי מאירופאי

ויש גבר שמעשן על המרפסת,
וילדים שחוזרים רטובים ממסיבה
אני כותב אותך
מדמיין שאת אמיתית

יום אחד גילינו
שאין קירות, אחר כך שמו שלט
ואנחנו לא הבנו
לאן אנחנו נעלמים

את אומרת
תאהב
אחרת, משהו ישתנה
משהו יגמר בלי להרגיש

וכאן הכול טמון כמו בבית קברות
אנשים זקנים נושאים איתם את הגוויות
ואנחנו לא יכולים להכיר זה את זה יותר

תוכניות טלוויזיה
משדרות אותנו בכמה חלקים
בחדשות
מריצים תמונות מאזור האירוע
הפסקנו לפחד
התחלנו להבין

זה דם סכינים, בגדנו נקיים
הפנים רחוצות, השיער מסורק
אפשר לצאת לאכול לפני שיהיה מאוחר
ובלילה, בלילה, עוצר על נשמתנו

אמצע ברלין, יום חורף
או שמא זה קיץ לא מוחלט
יכול להיות שכאן זה קרה
וייתכן, שאת נסעת במונית אחרת

באמצע ברלין, הלכנו וראינו
איך אחרים למדו למות, ואחר כך למדו לחיות
אנחנו ידענו את זה. בסדר ההפוך.

לא הכרנו את העיר
לא מצאנו בה אף אחד
היינו רק שניים
בתוך זמן שאיננו

לא רוצה לחיות רק בשביל שמישהו אחר
לא ירגישו שום צער
לא רוצה להתעורר בבוקר, ולגלות
שאין לי שום סיבה להישאר ער

בשוליים של השדה ,
אנשים דוהרים , לא סופרים את הזמן
אם ההייתי ממשיך, מתי הייתי יכול לעצור
לדעת מה אני עושה כאן

ניגבנו את הפנים
שתינו את הדם
וכתבנו על שלטים
את דרכנו

בשקט בשקט
רק אנחנו נשארנו
עם אותם בגדים, עם אותם מבטים
מה עוד היה לנו?

מביט במראה
רוצה לשים אותך מולה
תביטי בשנינו
רוצה לצעוק לך, בת אלף זונות
אולי אלך לטיפול, אולי אקח כדורים
אולי אזמין עיתונאי שיהיה מעוניין
לשמוע איך הכול התפורר
כמונו יש מיליונים ועדיין זה מוכר

איזו בדיחה לא הבנו,
היא היתה יותר מדי עצובה
איזו שורה מהשיר לא ידענו
עכשיו הוא נגמר

כל אחד מחפש לעצמו גאולה
נאחז במישהו, אוחז במשהו
מפחד לעצום עיניים, לא לראות את הגל שבא
ואנחנו חוטפים מכל מקום

אתה נשאר באותן תחנות
ילדות שלא יכלה לטפח דבר
ועכשיו אתה מאחר
לשארית חייך

רוצה לחזור איתך לגיל 16
ריקוד ראשון אחר כך נשיקה
רוצה לחזור איתך למקום שלא היינו, שלא הכרנו
רק כדי לגלות שזה באמת קיים

מי באמת אוהב?
מי נשאר אחרון ברשימה?
זוכר אותך כל יום
גם שאת דואגת ללכת, לפני שנרגיש קרוב

גם אני רוצה להיות הגבר
שעומד בחדרך בלילות
משליך מהחלון שדים ורוחות
שומר עלייך בין הקירות

בין העשבים
הבטחה פורחת
החלום הזה באמת לא קיים
גם באמת יש שמץ של זיוף

ואת אמרת, שתישארי לנצח
אני ידעתי, שלנצח יש מחר
וניסינו לחיות את חיינו, יום אחר יום
כמו מתחילים כול יום, את החיים מחדש

גנבתי מאהובתי את האהבה
ורציתי להיתפס
אבל היה חשוך
החשכה מוציאה ממני את המיטב

תביטי איך ג'ק נגמר מרוב עצב
זה לא היום שלו
רציתי לאהוב אותך, אבל לא היה לי שום סיכוי
גם מפחדים, נגמרתי

הגשם התחיל
וטשטש את הראיות
שפעם היה לנו מקום לחיות
אומרים שהחורף לא תהיה מלחמה

עברנו את הדרך
עכשיו אנחנו כאן
עם הרסיסים שבחיים
אנחנו יכולים להשלים את החסר

נוכל להביט בשעון שמתקתק
לא לחכות, לא לצפות
ללכת לישון, בלי שום צלקות
גשם של מטאורים

את אמרת, שבעיר הזאת
כולם יותר מדי רגישים
ואני חשבתי, מציניות
כבר לא מתים

רציתי אותך
כמו שתיארתי לעצמי,
אחר כך הולך לישון לבד
הפנים נפחות, הידיים נוקשות
יש ערפל ואי אפשר לראות את השביל
סיפורי גבורה במכתבים
והרבה שאריות
לא מחפש כיוון, גם לא את המשך הדרך
בתחנות רכבת, מחפש את הרציף
אחר כך אסע, ומשם אמשיך
מה יהיה מחר?

כמה הייתי צריך כדי להכיר
את עצמי
מעבר למילים הפשוטות
בארץ הדממה

מה תזכור אחרי שהכול יישכח
ימים שנעלמים מן היומן
ואני כותב שורות
אתה לא מכיר אף מילה

עוד רגע את תכבי את האור ואני לא אראה אותך
כמו שאת עוצמת עיניים
מבקשת לא לראות דבר ומקווה
שאיש לא יראה אותך

אתה מביט אך הוא נע לאט
הוא יכול היה להגיע לכל מקום
אילו רק היה רץ
שעוד היה אפשר

האם אתה מסוגל עכשיו
לדמיין, איך זה לחיות
בלי הכאב, שאתה מרגיש כל בוקר
שאתה רואה אותה

האם את עוד מסוגלת לזכור
איך היינו, לפני שקראנו לעצמנו משפחה
נשארנו ערים כל הלילה
ותפרנו חלומות

את צוחקת ושואלת אם ההורים שלנו שכבו ככה
שזה התחיל אז
אני נזכר פתאום בשמות של אנשים
כאלה שחולפים עם הזמן
אבל איכשהו תמיד מבקשים להיכנס בדלת האחורית
יש תחושה שמשהו התחיל
ואנחנו מוותרים על הדקות הראשונות
כדי לתפוס מקום טוב ביציאה

תן לה לראות, איך אתה מניח
לחלומות שמרסקים אותך
תן למציאות, להוביל אותך
אל הארץ המובטחת

יש בנו אש בוערת
היא רוצה להתפרץ
יש בנו נשמה מדממת
הלילה, היא תתרפא

אני יודע בדיוק, מה יקרה עכשיו
אני יודע גם מה יקרה מחר באותה שעה
יש אלפי מילים שיכולות להיכתב
אבל השיר תמיד אותו הדבר

בתוך הבועה
זה רק אני
זה רק הזמן לצאת מזה
ועכשיו להיתקל בעצמי

יוצאים לרחוב בתחושה של ניצחון
רק זרים מרגישים כך
סוסים שועטים בזמן
הבוקר הזה מיותר, כמו שאר הבקרים

בחוץ אומרים ישנה ארץ
בחוץ יש מלחמה
ואני לקחתי, מכל שניתן
ולא חיפשתי משהו אחר

ואתה עוד זוכר
איך הם הבטיחו לך, שמחר אתה יוצא
אתה יכול לשמור את הבגדים בארון, את המחברות במגירות
ועל הקיר, תמונות ממוסגרות בשחור ולבן

תישארי הלילה, לשמוע את הגיטרות מנגנות לנו
תישארי לראות, איך הכביש רועם מתחתינו
זה הלילה שלנו מותק,
בואי ננצל כל רגע, לפני שהבוקר ייקח איתו את התהילה שלנו

ותמיד, כמו מזיכרון ילדות
הכול נהיה יותר קטן
את שואלת, מה למדנו
את העצב, הבדידות והשתיקה

הגבר שבי והאישה שבך יוצאים מאתנו
משאירים אותנו בצד
לריב על כל מילה
להילחם על כל נשימה

ברגעים של טוב
מחפש את הגבריות שבי
ברגעים שרע
מחפש את הנשיות של האישה שמולי

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה
ואז נשען על כסא המושב בכבדות
דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע
הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך

הם לא קראו בשמנו
לא ביקשו שנחזור
כלי המשחק היו מוכנים
ואת אמרת, אולי נתחיל לאהוב

עם הגיל גם החלומות, הופכים קטנים יותר
יש מקום לשנינו אם רק נוותר
על המחשבות ועל הפחדים
אבל בלעדיהם, לא נכיר את עצמנו

אם את מוותר עלייך, את מוותרת עלינו
אם אני מוותר עלי, אני נשאר בלי כלום
בגשם הראשון, הרחובות עוד מוכנים לקבל אותנו
בגשמים הבאים, נהיה לבד ביקום

ככה, אני כנוע
את לי הדבר הכי טוב
ובתשובות לשאלות
את הדבר הכי עצוב

יש זמן, הוא מתקתק כמו פצצה
יום אחד רצים במעגלים
יום אחד נופלים על המיטה לבד
בסוף תמיד אנחנו נכנעים

סופר את כל הטעויות ומבקש לנסח אותן מחדש
גם ממרחק של רחובות ולילות
את גורמת לי להבין
שאני מפספס את הדברים החשובים בחיים

עברנו את כל הדרך ילדה
זה זמן טוב, להניח להכל
אני לא שואל שאלות
את לא מספרת, שום דבר

הדרך הארוכה לגן עדן
עוברת דרך הגהנום
דרך המקומות בהם לא ידענו ללכת
דרך האושר אותו לא ידענו

יש תפילה שקטה
שאיש לא שומע
מנגינה שמתנגנת בלב
זה החלום שרוצים להגשים
אבל נשכח מהראש
שהמציאות שוב התחילה לרוץ

צועד אחרייך בשקט
שלא תקשיבי את נשימותיי הפרועות
לא תדעי את כוונתי
אל קצה הזמן הולך איתך

לעיתים נראה
שאת קוראת מתוך נייר
ואני לא לומד יותר בעל פה
מה לומר לך שאת עצובה

תאמרי לי אהובתי
האם אני מספיק זקן
כדי שלא אצטרך לקרוא בספרים
איך אוהבים בלי להרגיש זרים?

קראתי בעיתון המקומי,
שאת עומדת להתחתן
הייתה שם תמונה שלך
קצת שונה

אני לוקח את הזמן כמו שהוא
והוא לא מבקש דבר
רק לתת לו להיעלם, בסיבוב
ולחזור אליי מחודש

בחדר הישן שלך
עשינו פעם אהבה כמו מבוגרים
והיום, אנחנו מבוגרים מספיק
להבין שלא עשינו אז כלום

ועל קצה ההר, אני אעמוד
ואספר את הסיפור
בלי שם, בלי כתובת, בלי סוף
הפנים יגלו את החידות

בסיבוב, תמיד פוגשים את הקיר
בתהום, אלו האנשים שרוקדים
ואני בינתיים מחמיץ את השערים
אלו החיים, שדורשים יותר ממה שהם נותנים

גם את אהבת לצאת החוצה
להביט איך בנות 15, הופכות להיות מבוגרות ממך
אני ממשיך לרוץ
כאילו המחר נאבד ועכשיו זה הזמן שלי

כל הגיבורים נורו, אנחנו נשארנו לבד
הסרטים עם הפי האנד, הפכו זרים
פעם היה כאן סיפור לספר, עכשיו מחוגי השעון
מגבירים את הקצב, ומאיטים לפני שזה נהיה אמיתי

רציתי לספר לך, כמה לבד הייתי אתמול בלילה
וכמה חלש אני ביום
אבל אני כמוך, נוסע במעגלים
מתפלא איך זה שאנחנו לא מתרסקים

בכל חלום שלנו
יש שניים שמנסים, לחתור אל הזמן
להגיע שלמים אל החיים
אל תתני לאף אחד לקחת את זה מאתנו

היופי הורס,
הכיעור שייך רק לנו,
בלי פצעים ובלי חבלות,
בואי איתי אל המראות.

כל השירים שכתבתי לאישה שאני אוהב
היו מונחים לפנייך
את קראת אותם בעבר
והחלפת את השם

לא יודע מה יכול לתת לה
הבטחות השארנו זה לזו
לזמנים קשים
הם חלפו בלי שהצלחנו להדביק אותם

תגידי לי את
זה היום הכי טוב בגיהינום או היום הכי גרוע בגן עדן
לא יודע מה נכון
איפה לשים את הכסף בלי לאבד את הכל

אף אחד כבר לא עוסק במציאות
היא מונחת שם
ואנשים בורחים לפינה
אני רוצה שאת תהיי המציאות שלי

הילד שבך, רוצה הכל
המבוגר שבך, לא מבין איך הוא לא משיג דבר
בפער הזה
אתה תמיד קורס

הימים ההם חלפו
ועכשיו, אין לאן להחזיר אותם
הדלתות נטרקו, המילים נספגו בשורות
חיפשתי אחרייך בכל פינה

אני למדתי את המילים
ונתתי להם, נפש ונשמה
את אספת את הזרעים
וציירת על קירות הבית

כל מה שאנחנו רוצים
זה להרגיש את הכסף בכיס
לעבור עוד יום
בלי לאבד אותו

גם בשמיים שלי
עפות הציפורים רחוק
לא לראות את הטרף
נקרע לגזרים

הלוואי והייתי יודע, איך לעשות את זה קל יותר
אבל בסופו של יום, את נשארת עם מה ששלך
ואני נשאר עם מי ששלי
אי אפשר להאבק בזה

הלילה ילדה, נשכח שאנחנו מתים כל יום מחדש
הגוף ישתחרר מההרס,הנשמה תשחרר מהכבלים
ונצא אל רחובות העיר, לכבוש אותה מחדש
הלילה ילדה, ניוולד מחדש

אין יותר שירי אהבה נכונים או זונות שעוצרות מוניות בשביל
להגיע
לקצה השני של העיר
הייתי מסוגל לאהוב אותה, אם היא היתה
מסבירה לי את הפרק האחרון בסדרה

לדעת שכול מה שאני אומר
הופך לתמונה אצלך בראש
ומשם למשפט
לא יודע אם את מודה לי או מאשימה אותי

הנגן השחור, ינגן לנו אל תוך הלילה
אל תשכחי, זו הבדידות שלנו
אני מבקש ממך, תתמסרי לנו
כמו מתוך תחושה של פחד

הנגן השחור, ינגן לנו אל תוך הלילה
אל תשכחי, זו הבדידות שלנו
אני מבקש ממך, תתמסרי לנו
כמו מתוך תחושה של פחד

הלילה הזה אחרון
אחריו, יבוא בוקר
ושוב אשאיל את עצמי למילים
ואשלם בפרוטות

את הרחובות עטף בקירות
את האנשים כיסה בסדינים
איך הם לא ראו
הליצן מעולם לא היה שמח

אתה עוצם את העיניים, מבקש להיות עיוור
אלו החיים שרצית
אלו החיים שבנית
אתה יודע, יש סימנים איפה לעצור, ואיפה להמשיך

על רציף בתחנה תמיד מתחיל המסע לאושר

הנה החלומות שחלמנו, בגיל 15
הנה השברים שאנחנו אוספים היום
אולי אז ידענו אז יותר
אולי היום, לא משנה מה נגיד

ואנחנו, צללנו בלילה שחור
אל תוך המעמקים
במים הצלולים, ראינו את חיינו
יורדים אל המצולות, אוצרות נעלמים

תביטי על הזמן
איך הוא חולף
אנחנו זקנים מדי כדי לרוץ ולהסתתר
אנחנו לא נעלבים מזה

מביט על האגרטל הריק
אולי ארד לקנות לך את הפרחים שאת אוהבת
ומחר שוב הבוקר, יראה קצת מוכר
הימים ישתנו, ממילא לא נותר לנו דבר

אני מקווה, שאת לא בודדה הלילה
כל הנסיעות הן מסתוריות בעיניי
היתה בינינו הסכמה
אגיע בלילה קר , בבוקר מוקדם

השטן מוביל אותי
בסמטאות ריקות
לא ידעתי להיות, מי שחלמת עליו
אז התעוררת בבהלה

מה כבר נשאר לי?
להישאר בחדר, לחפש את עצמי בין השמיכות לבין הסדינים
או ללכת עירום בעיר, לבוא אלייך חסר תכלית
לבקש ממך סיבוב שני
ולהסביר לחבר החדש שלך, שהספסל נמצא בצד השני

לרגע היה נדמה,
שיש לנו את כל הסיכוי שבעולם
אני זוכר, את הסרטים שראינו
הם שיקרו לנו

בסוף כול השערים ייפתחו
ולא יהיו שם ילדים
עם פנים חבולות
לא שני מבוגרים, שצריכים לפרום את הכול

בעיר, ממנה באנו
נסענו תמיד לכיוון אחד
את כל מה שכתבנו
למדנו, מחיים של אחרים

ושנינו עמדנו על הגבעה ההיא, המשקיפה אל העיר
הבטנו איך העיר משתחררת מחוטי הברזל
והופכת חופשייה
רק אנחנו הרגשנו לכודים בתוך מערבולת

ואת אומרת, תביט העולם נראה גדול
רק אצלנו הוא מתחיל בחדר אחד
ונגמר בחדר השני
רציתי לומר לך שזה הגודל הנכון של העולם

מי זוכר עכשיו, את הדרך חזרה הביתה
מי זוכר את זה
בזמן שהרכב נע בין השוליים לנתיב
משאיר את העמק, רחוק מאחור

זורקים את ההבטחות
זורקים את המלחמות
זורקים את כל מה
ששבר את הלב שלנו פעם אחת

בגיל שלושים, כל העולם נכנס
אל תוך, ההצגה האחרונה
כל העולם מחכה
שתיכנסי את

ואני הולך לאחור
משאיר לך את כול הבמה
לצפות
בהצגה של חיינו

שאלת אותי
באיזה צד אנחנו נמצאים
ואני חיפשתי את האויבים
כדי לדעת אם הם אנחנו צודקים

תביטי, איך הגשרים ששרפנו בוערים
הם מאירים לנו את הדרך
אל תפחדי לאבד את זה
גם כשאת מסתורית, אל תפחדי לעצום עיניים לידי

הוא הבין בשניות
את מה שאני הבנתי בשנים
לעיתים אנו מוצאים את מי שאנו לא יודעים
שהיא תהיה היחידה

נשארנו אחרונים בסרט
מפחדים לעזוב
את מתמכרת לנוסטלגיה
אני לדמיון

הבטחתי לעצמי מיליון הבטחות
באו החיים לקחו את כולן
פחי אשפה בוערים עכשיו סביבי
הנה ההבטחות שלך אדוני

אנחנו יוצאים אל הרחוב
אולי נמצא שם שבילים שלא הכרנו
אולי נתאהב במדרכות השבורות
זה לא אני שמספר את הסיפור

בוא נמשוך את הרגע שעומד להיעלם
כמה שאפשר
כמו שניים, שיודעים כבר
שהרגע הבא, יהיה הנורא מכולם

מבט אחד משתנה באחר
אם נרצה במגע
נרד לרחוב ונתחכך באנשים
בלי שירגישו, עד שיחלפו
שניות אחדות של חסד
ואז זה ייעלם

לפני שאנחנו חוזרים למחלקה
הרופא הצעיר, שואל אותי מה נשמע
את הולכת לחדר
ראיתי אתכן מחייכות במבוכה

סנטה קלאוס, לא מחפש לעצמו
חברים חדשים
הגיטרה שמנגנת, היא עדיין עם היד הרועדת
עד שהקיר ייפול, אני יכול להמשיך לשבת

היתה בך ציניות, היתה בי חולשה
את ראית אותי
מתרחק עד שהפכתי לנקודה קטנה
שאי אפשר לפגוע בה, אי אפשר לדייק איתה

ואני חושב, אולי
יום אחד תקראי את השיר הזה
ותגלי לעצמך
האם הקו הבלתי נראה, נעלם

השירים נכתבו
מישהו היה צריך לשיר אותם
המילים התנתקו מעצמן
הקול נדם

אתה עושה סיבוב, מחפש את היציאה
אולי הלכת רחוק מדי
אולי הזמן, לא הותיר לך סיכוי
בסוף תמיד חוזרים

אנחנו לא ילדים קטנים
שזקוקים להבטחות
לשקרים שיחליפו אותנו
אנחנו ממשיכים ללכת

אני רוצה לחזור אלייך
עם השנים הטובות
אלו שנספגו
במילים של השירים

לא צריך לברוח כדי להגיע
לא צריך הבטחה כדי לחזור
היה לנו על מה להיאבק
הייתה לנו סיבה ליפול

עכשיו אני מבין
השירים שכתבנו
לא ביקשו אותנו
הם החליפו אנשים זרים

את מתאהבת בשיכורים
אני מתאהב באלו, המתאהבות בשיכורים
ובלילות אנחנו נפגשים
ליד הגדר, מתחבקים

אני נשענתי
ואת עמדת זקופה
יש במגע הזה משהו
שאי אפשר לבקש עליו סליחה

מביט על השטרות שאתה מחלק
מחפש אם נשארו לך כתמים באצבעות
אתה מחייך אלי, לא יודע אם אני אמור למכור או לקנות
רק סימנים של הפרשים מתגלים

אולי לא היה לנו טוב בשום רגע
אולי לא היתה לנו סיבה בכלל
ואולי לא היה לנו מה להרגיש
ואולי לא היתה לנו אמת

ואולי, לא היינו נאהבים מעולם
הלילות לא כיבו אותנו
הטירוף בנשמתנו, לא לקח אותנו לשום מקום
במיטות לא נמצאו שרידים

זוג רוסים יושב
הוא על ספסל, היא עליו
הוא מדבר אליה, אל תוך העיניים
אני לא הייתי יודע מה לומר

אם תרצי
נעמוד מול הים
נקשיב לשיר
ונרטיב את פנינו

מה אני עושה כאן, מה אני מחפש
את הבושה או את הזיכרון
לא יודע
אם הגאווה היא גם סוג של נחמה

סיגריה אחת, ומעיל עבה
שקיות זבל ליד הקיר, ומכונית שממתינה לנוסע
יכולתי לאהוב אותך בלי לספר
אבל תמיד צריך סוף לסיפור כזה

זוכר שאמרת שזה נהיה
קשה מיום ליום
ואני ידעתי שאת צודקת
זה מאוד קשה לאהוב

אני צריך מקום גבוה
להביט שוב למטה
ולהתחיל לענות לעצמי על כל השאלות
אם זה שווה את זה
או שזה עוד סצינה מסרט
שבוודאי בקרוב ייגמר

אני צריך מקום גבוה
להביט שוב למטה
ולהתחיל לענות לעצמי על כול השאלות
אם זה שווה את זה
או שזה עוד סצינה מסרט
שבוודאי בקרוב ייגמר

למה אין כאן ווגאס
שנוכל איתה לחיות
חתונות קצרות, משהו כחול ישן
מלונות פאר, ובחצר האחורית משהו אמיתי מתרחש

בסוף זה ייגמר
כמו הסיפורים
שהיית קורא וזורק לפח
שולחן מעץ
בקבוק חצי גמור
שני חתולים ישנים בפינה

לעיתים אני חושב, הזדקנו בצדק
כעת נותר לנו, רק להוכיח את הזיקנה
ואולי זה נכון, אולי זה רק בעצב
אני מתגעגע, לגשם הראשון

פתאום את חוזרת
ונעלמת בחשכה
מה שאיבדנו ברגע
היה תמיד נמשך

לא מרגיש את השייכות
האדמה פוערת פה גדול
לוקחת אותי אליה
הרבה לפני המתבקש
כן, שירי מסעות
נשמעים ברקע
אולי רק אני שומע אותם
במדרגות נעות, בשערים גדולים
במזח, על גדות הנהר, בחדרים קטנים
אין טעם, אין כעס

שנינו שוב רוקדים
אחרי סיבוב שלם
יש סיכוי
שעוד לא ניפול

אני מביט בשעון
עוד שעה חלפה
לבנון עדיין כאן
שום דבר לא השתנה
רק אנחנו הזדקנו
ספרים מלאים אבק

את אמרת שאת רוצה להיות כוכבת
ואני רציתי משהו אחר
שום דבר לא ברור יותר מהזמן שעבר
אפשר לקחת אותו איתנו לכל מקום

השירים שכתבנו לפני שנים
השתנו
אנחנו כבר לא מכירים
את הדמויות

בגיל 25 ועוד ילד
מביט במראה
לא השתניתי

ואני עובר ליד ביתך
שני ילדים משחקים במגרש
הם יכולים להיות שלך, הם יכלו להיות שלי
אבל תמיד הם של אף אחד

לנסוע למקום שאיש לא מכיר אותי
בלי שאלות
בלי תשובות
בלי עבר
אין צורך בהסברים

נכתבים במים
ואז דוהים
מה שמבקשים
כבר לא ישמור עלינו מפנינו

זה מה שאני מרגיש
כשאני רואה אותך
מתפתלת ואני לא יכול להחזיק בך
בתוך שירים בלי סוף

אני מביט בך, כאילו זו פעם ראשונה
וכבר שנים, את אותה אחת
כבר שנים אני מביט בך מאותה נקודה
ועכשיו אני יכול לראות
איך עיניי החמיצו כל נקודה

אתה הולך בנתיבים
האם אתה יודע, מה כתוב בשלטים?
האם אתה מבין, מה אומרים הקולות?
בתחנות מעבר, אתה מחפש את היציאה

באתי אלייך
באמצע הלילה
קרוע כמו מכתב
שנכתב בפעם המאה
ועדיין לא עונה על השאלה
ביקשתי להישאר
עד שיעבור המבול

היינו שני אנשים שידעו ללכת
לא ידעו לאן, לאן רצית להגיע זונתי, שהיית ילדה?
בואי אמזוג לך עוד כוס, או שתהיי כמוני ותוורי על כללי המשחק
אספר לך, על אישה יפה
כזו שרוצים לתת לה
והיא לוקחת הכול, לבד

זיכרון ילדות
נאבק בעצמו עד בלי די
כותב את לילותיי
ואני
סופר את ימיי, לזיכרונות הבאים

אבל את, זיכרון שאני לא מצליח למחוק
לא ידעתי לברוח מספיק רחוק
ממציאות שמתהווה כל יום
מזיכרון שנלחם בי כמו קללה

וכל פעם
אני זורק כמה זיכרונות
מקווה שהם יבנו לעצמם
זיכרונות חדשים

ראינו זיקוקים בשמים
ושנינו בכינו מהתרגשות
כל מה שיכולתי לתת לך
זו כוס בירה וכמה סיגריות לדרך

מה שיש בתוכנו , מחפש לו בית
שער לעבור דרכו
מה שיש בחוץ, מונע מאיתנו לצאת
תאחזי חזק בידיי, לא יכול להניח לזה

את ביקשת שיר אהבה
שלא ישאיר אחרינו שום פירור
אבל אני כמוך
לא מחפש נביאים

אני מזדקן, ואת מתאהבת
זה לא כתוב בשום מקום
אולי כתובות גרפיטי
לא ידעתי לקרוא

הם רוצים שהרע יישאר,
בשביל שיוכלו להסביר לך
שזאת לא אשמתם
ומה פתאום, אתה מבקש לעצור את הרכבת
עכשיו זה זמן מלחמה

הם רוצים שהרע יישאר,
בשביל שיוכלו להסביר לך
שזאת לא אשמתם
ומה פתאום, אתה מבקש לעצור את הרכבת
עכשיו זה זמן מלחמה

שיאו של האדם הוא הולדתו
הוא סוחב את השיא הזה, כול חייו
כישלונו הגדול של האדם, הוא מותו
אחרים, לוקחים את כישלונו כול חייהם

כל אחד, נוסע אל חייו
הזיכרון משתנה, הגעגוע
הוא תמיד למה שהיה
לעולם לא, למה שיש

ובערב אחד
שהסרט עמד להתחיל
גמרנו לשכב
בדיוק כמו שני זרים

מאיפה את באת?
לא מדברים
ופתאום אני עירום
את מי את אוהבת עכשיו?

אתה אומר לעצמך, יש אהבה לא שלמה
כזו שמפוררת את הכול
היא מעולם לא נכנסה כאן
אבל היא הטוב שסופו רע

נוסע כמו חוטא אחרי חטאיו
מחפש הזדמנות למחילה
וברדיו, את לא היית שיר
אולי התאהבת במילים, אולי נשברת באמצע החיים

מוכנים לכאבים, וחוטפים בפנים
הרי ראינו את השלטים מתחלפים
וחלפנו על פני הפניות הנכונות
כבר לא רוקדים, כבר לא שמחים

לא יודע אם אני רוצה
שהזמן ייעצר
או שהוא רק ינוע יותר מהר
מה יהיה אפשרי יותר, למצוא אותך?

ואני אהבתי אותך,
מבדידות או שעמום
חילקתי את האהבה לשתיים
והיא חיכתה שהשדים יניחו לי, והיא תחזור לעצמה

עכשיו אני חזיר קפיטליסט
ולא מעניין אותי
מי מוביל את העדר ומתי החומות נופלות
כל עוד תג המחיר ידוע, ויש מי שמשלם

רק אנחנו בחדר
חוזרים מן הגלות
כול ערב מחדש,
ובבוקר בשקט

אם היינו ילדים
היינו כבר משאירים את החלון פתוח
ומביטים
איך אנשים הולכים ונעלמים במהירות

לכל גאולה יש חטא
לא לכל חטא יש גאולה
מתבוססים בתוך עצמנו
מתגוששים, בתוך התעלות של מחשבותינו

נצמד אליה מאחור,
חמש דקות והוא הולך
חטאים בלי זיכרון
רגע בלי געגוע

יש דברים שגורמים לך לרצות ללכת
יש דברים, שבגללם אתה נשאר לראות את הסוף שלהם
מתוך הסמטה החשוכה, היא יוצאת פתאום
לבושה מעיל לבן דק, שמלה שחורה קצרה

יש מגע שלא הצלחתי לפענח
אחר כך עוזב בשקט את הדירה
כמה רגוע, כמה נרדם
בסוף זה נגמר

את מספרת לי, יש אנשים שוויתרו על הכל
ואני סופר אותם
נדמה,
שאין כאן מישהו אחר מלבדם

מניף את האקדח אל המראה
היה קל
אם הוא היה שוכב מדמם
עד שהפצע היה מגליד

אז הוא בונה לעצמו חיים כל יום מחדש
בשביל לא להרגיש זר בעולם
אי אפשר לנצח את כולם כל הזמן
אי אפשר לקחת הכל ולא להפיל דבר

כמו סרט איטי
שני אנשים
הולכים בקניון
מביטים בחלונות
מותגים שמוכרים בני אדם
שניים שותים קפה
אחת מסדרת את השיער מול חלון הראווה
אין באמת משהו להשאיר

פתאום זה אני הליצן, ואת גיבורת המשנה
שלקחו לה את התפקיד הראשי בהצגה
אבל את, בתוך הספרים שלך, בתוך הצבעים
קורעת את הדפים, נכנעת לפחדים

חלמתי עלייך בלילה
את היית, כמו במציאות
לא ידעתי אם לשקר או ללכת
בכל רגע, יכול ליפול

כל אחד חולם
את המציאות
של גיל שלושים
ואז הוא מתעורר, מזיע

ושנינו רוקדים
אני לוחש לך
אל תתני לזה להיעלם
גם שזה ייפסק

ואנחנו עוד מאמינים,
שיום אחד, עוד נוכל להניח הכל בצד
לארוז ולהתחיל לדהור
לגלות שהעולם המתין לנו

מרחוק אנחנו רואים
את החיילים חוזרים
זו רמאללה
או ניו יורק שבוערת

אי אפשר לאהוב בלי לברוח מעט
אי אפשר לעבור יום
בלי חלון פתוח מעט, לרוח שתיכנס
מבין את זה, רגע לפני שנרדם

לא נשחית את עצמנו, על ימים נטולי קיום
אי אפשר לאבד את עצמנו, כל יום מחדש
ולקוות, שאנחנו יודעים מה הכיוון
בואי נעזוב את העיר

לא זוכר איך אהבתי אותך
לא זוכר מה ביקשת ממני
אולי את אותם שירים
אולי ימים טובים

ועכשיו, אחרי שאת הלכת
שנגמר יום ועוד יום
ואין כבר זמן בטבלאות הייאוש
אז לא מסמן שום דבר

מבקש שתאהבי
אחר כך תאבדי אותי
זה הסדר הנכון
ואני אתאהב בך עד הסוף,

אני זוכר את פנייך
שאמרתי לך
שניים כמונו, אין להם מקום
רק זמן שמטפטף יותר מהר מהם

אני צוחק בקול, שאת מספרת לי
שפעם חשבת, שאם נתפשט, לא נצליח להשתחרר
אני אומר לך בחצי חיוך, כולם בסוף נחרדים
חלק הולכים לטיפול, חלק יושבים עם חצי כוס ריקה

אתה מחנה את הרכב בחניה
חושב, אולי בבוקר לא תמצא אותה
ואולי בלילה, תתעורר מבועת
שהחיים לקחו ממך את הסימנים האחרונים

מול מסך 40 אינץ
עם רגשות ברדיוס אפס
אני מתחיל לחשב
כמה ימים נשארו עד הסוף המר
עד שנילך לעזאזל

בלילה אחרי ששכבנו
כל העולם נשמע אותו הדבר
ורק בבוקר, מתעוררים
אל אותן חבלות

יכולנו לפנות, באלף פניות
יכולנו למחוק הכל
אבל ככל שהזמן עבר
נשארנו בחשכה

אני לא מספר לך יותר בדיחות
ואת לא מבקשת שאצחיק אותך, ככה סתם
אם לא היינו מרגישים אשמים
היינו אומרים, שאין לנו צורך בזה

טיסת מעבר, זה כל מה שזה היה
מביט בשדה התעופה המתרוקן
יש נקודה, שממנה התחלה של חיים חדשים
היא תמיד, בנקודת מינוס

יום אחד אתה תלמד את ההבדל
לחשוב שיש לך
את כול הקלפים ביד
לפתוח אותה, ולהעיף אותם ברוח

ואני סופר את הדקות
יודע, את כבר לא כאן
שנים שאת לא כאן
זו היתה טעות, לאהוב אותך