|
דבר ראשון שעושה הילוד
עם צאתו לאויר העולם היא שאיפה
להזכירו את שאיפת הנצחיות שבו.
דבר אחרון שעושה האדם
בצאתו מהעולם היא נשיפה.
להראותו את ארעיות עולם זה.
ומה שנותר לאדם
זה לחוות את החיים בן שאיפה לנשיפה.
כל דרך מספרת סיפור הנחרש שוב ושוב בפסיעות ההולכים בו, מזכירם
את דרכם הם בנתיב החיים שהולכים בו כך מבלי משים. יום, יום.
שעה, שעה.
|
הדרך בת שני הקילומטר מבקשת מדי זמן פשוט לשבת ולהקשיב לרוח.
להתבונן בשדה הקוצים, להקשיב להולם הלב, לתחושה המתקיימת
בתוכי.
|
ועכשיו ספיר הפרוצה מתחנחנת בקרבתי
לא ממש מסתירה את בעירת ירכיה לא ממני ולא מבעלה
עוברת מתחככת בי וממשיכה לדרכה
|
עכשיו שואל אותי עם עיניים חצי עצומות, אבא, אפשר לעוף?
מה עונים לילד המבקש לדעת את האמת?
ואני מאמין שאדם יכול לפרוש לו כנף ולעוף לכל מקום שיבקש.
|
לו הייתי טיפת מים עכשיו הנשטפת יחד עם הגשם
אל תעלות הביוב ומשם אל הים הרחב. אבל לא.
|
רגעים בחיים שבהם הספקות וההתנהלות בחיים יוצרים כאב.
הרצון לשינוי, מלווה באי ידיעה של החדש.
|
החושך מסביב גדול ובהיר, חושך שמעולם לא ראיתי, חושך מואר עוטף
אותי בעת שחזי מתכווץ לו באש המאכלת המחוללת סביבי,
בתוכי ברחמים, באהבה ללא סוף. האש לבנה, כבר לא נותר דבר מגופי
|
הכאב חובש אותו החושך עוטף את האופק בשמיכה לא נראית
מתעורר אל כאב מקיף צורב
|
במשך שנים של לימודי תנועה ויוגה הפקת צלילים "אובר טון" ובכלל
עבודה על חמישה צלילים ודיאלוג בצליל הפגישו אותי עם איכות
מיוחדת של ויברציה הנובעת מהקול האנושי. ועכשיו במיטה, כאב ראש
מפחיד למדי עד כדי מחשבה שאולי הראש יכול להתפוצץ.
|
יונה חומה פשוטה, היושבת לה בנחת
מנקרת, מנקה את עצמה ללא חשש
לא מחתולים ולא מאדם. שאננה מאסון קרב
|
להיות מאוהב, כך פתאום כמו משום מקום, אוחזת בך ההבנה ואתה
יודע שעכשיו אתה מאוהב. הרצון להיות איתה, לגעת בה, לפגוש אותה
מביאה את החיים.
|
|
|
למה לבנות אסור
לקרוא מותק,
ולבנים מותר
לקרוא חמוד,
הא?
שואל שאלות |
|
