|
כותב שירים. תחושות,רגש ומצבים.
ומצלם פה ושם.
:).
היו רחשים ששמעתי,כשהשקט נסג ממני. הרוח סבבה אותי מפחד .
|
אותם מים שאנו מוקפים בהם
מלאי החיים
שזורמים בנו.
|
אנשים עוזבים
חולפים אותך
בלי להגיד למה ומתי
כי ככה זה.
אז ככה זה.
|
בצל העץ האפור,
מאפשר החיים.
|
מזג אוויר
מקפיא אותך ורגשותיך לבפנים
מרעיד אותך לפעמים
|
מחפשים את מבטינו
היא עצרה
המעלית עצרה
|
את שוכבת על החול
רועדת שגל הנשבר באדמה
סביב די-יונות.
|
במנגינה ערסית-חוצנית קסומה
מנסה לומר משהו למח.
|
הוא היה שם
על אדמת פסי הרכבת.
|
טיפות גשם נוחתות
לאדמה הצמאה
לה
|
יש בי רגעים שבהם שד נכנס בתוכי
וכל מה שאני מרגיש הוא רגש.
|
I hear the sound of music from everywhere
Just from me
Trampling, hitting harshly at the fissured ground they left
I forested
|
Walking by the road
Under calm trees
And warm sun on them
Light keeps brightening
|
lots of joy
sitting on the top of trees
from sky's calmness
calmly kindling the joy of life.
|
The climb to the moon
When it rains in the night
|
Don't stand there
Its freezing there
Come here to me
I won't hurt you
|
I left behind overflowing pain
From you
From my bleeding veins
|
It was like
My eyes transformed to tears
Almost exploded to CRY
|
I'm walking on one small
far wire of fog
with little steps
of stillness fire escaping
|
We were alone
With our feelings
Between us
|
My blood my soul
My pain my shot
My only sad forgiveness to you
|
Cotton dress almost fell down by the ardors.
|
They keep fading away
From black shadows
To bright white.
|
like just a note
between her feelings
stuck to her heart
in cold room
with a crazy thought.
|
When you will stop loving me
And cool my smile
You poison my drink of living.
|
אותה אחת שראיתי
אותה נשמה תאומה
ותוהה איך זה
שכל כך טוב פתאום.
|
סוגר את עיני
רואה אורות
קופא מהקור
שבא לעטוף אותי
|
בין חלל אדמות.
במרכז ההתהוות
להיות קטן עם ראש מורם
אל אותה אמונה, גורל.
|
נופל לרסיסים כולי הרוס
מההר מתגלגל כולי שחור
אפר ליבי עוטף אותי מערום
|
ערה בדממת החדר
מדממת בכל ליטוף
של נחמה.
|
משקה את עיניי דמעות
וסדקי נרפים
מיתרי לבי חורקים
כואבים יותר מדי
|
ויקרסו העננים לאדמה
והאדמה תקרוס לשדות
|
בחולות השממה
שם עומד האיש
ללא בקשה
|
כמו פסנתרן עיוור שידע את התווים
ושכח את הפסנתר. ידיו נופלות ארצה
מילותיו מרמות אותו להלך באוויר
בחדר ריק מאנשים, לשם ולשם
ולא לגעת בפסנתר
אלא ליפול עם פניו
|
הנחותי נשארו ללא אוויר
רק כאב עכור עבורך
שלא עובר
כאילו נדבקה לנעלי
|
הפחד שאני נושם
ברגעים אלה
של הגשם והשקט הדליל
|
קם עם ידי
אדומות רטובות
רועדות כמו הטיפות
הקטנות שנשארות מעל הקרקע
|
אם היו לא סביב
כי קטעו אדם
ולא נקטע מגורלם
הרי מכביד מפחיד
העולה על הגשר.
|
קרבים משני שמחה
בתחנות ריקות
קרוב לביתי.
|
לבד, בין הזכרות.
נשמתי רוצה אותך,
לגעת בך, שוב.
|
הידיים מכסות את העניים,
שלא לראות.
האוזניים לא מתפקדות,
שלא לשמוע.
|
צופה מהחלון
האופק שבור
בדיוק כמו צדדיו
שחורים כחלומות
שנפצו וחדרו עמוק
חזרה מרוסקים
מתים
|
הגוף שרוי בחלחלה
סביב הקולות
נשרף מהאש.
|
האדמה הדממה
מדממת
הידיים למטה
הגוף פצע ופצוע.
|
מושטת
בזרמי הציפורים
המתות
עפות איתי
למצולות
הנוצות חדרו בי
כסכין מלאה ניצוצות
|
גבני ארס נוטפים מנבגיו
בשבילי ורדי שחור.
|
הדמעה משחירה
עם שחר הבקרים
לעוד יום
מלא כאבים.
|
היא לא מחוברת,היא לא מתחברת
צבעיה חזקים מהם
דמה רותח ללובן.
|
אלו שבגללם חשכו הדברים,
ללא מחשבה חסרת משמעות,
חרבו עליה.
|
דממה אמרה בדמה
שותקת
מתחפשת.
|
ואתה נגעל ממני
מהרגע שהגעתי
ונגעתי
ודמך גאה במורד הקיר
אה הא!
|
העולם מלא באנשים.
בעולם מלא בזבל.
העולם מלא בחרא.
העולם מלא במחשבות.
העולם מלא בך.
ועולמי בעלמך.
|
איפה אני
למטה
לא יכול
לצאת.
|
בערפילים המחניקים
שסוגרת עליך
קלות
עד הסוף.
|
מהשמיים האפורים לבנים
נוטפים טיפות שקופות
קרות לאדמה הדלה
מנופצות מהשקט המחניק
|
הולך בשביל
וכל עברי נשבה בצעדי
העצב פועם בכל צעדי
עוקב אחרי.
|
נשכבנו אחד על השני
לשמוע את השתיקה
הרגשות והתחושות
הגועשים בפנינו
|
בוהה דרך שערים
גוונים אפורים
והשמיים כרקע, תוקפים
עוד אפרוריות מבפנים
|
חוטי טייל נצרפים
אט אט
לורידיך.
|
הערפל של שעות הלילה
השאיר את החלונות פתוחים
לקור שחדר.
|
ידיה מושטות כשרשרת הנופלת לפסי הרכבת
מרכבת לאדמה מדממת
עיניה קרות כאפר המפשיר על הלהב
שנכבתה.
|
נייר מילים
מילאתי
רוח קרה
חוויתי
חותכת אותי
|
מחפשת עצמי
בלבושי
ברגליי המועדות קדימה
הרחק אליך.
|
עדיין כאן
עדיין קטוע מילים צורחות מקלות
מחשבות שצורחות ממני
ולא מרגיש הקלה.
|
שובל של דם
שוקע בשולחן
משאיר כתם
בצבע ער.
|
בכאבים מפיל אותך למים והטיפות שנופלות
אדומות למים
בלי טיפת אוויר
שוקע.
|
חורט את רגלי הכיסא עליך
קופץ עליהם.
|
דמי זרים על להבי
בידי אני מחזיק חיים
ארץ ויושביה אני מרגיש
נדמים לי בעורפי בחזית חזי למעלה.
|
אני רק רוצה
להביט על
להבת מילים
שנכתבות בשקט
|
פוחד עומד בפניך
פיך פתוח לפיח
גהינום.
|
שקיעתם היו
לחמת נשמתו
שבאה אחריהם.
|
מבטינו הצטלבו
בעצים רשרשו
נשמתנו ורוחנו
בין העצים.
|
מסתכל אל מעבר לחלון הפתוח
דרור נכנס
מעבר לזכוכית הדקה
|
שפתי כחולות
על שפת המדרכה
נגועה בקור חלחלה
בי.
|
רק רוצה לעצור
לא לרוץ יותר אחר
אש נדחת בצמרת
|
כפוי מכאב ולא מרפה יותר מלפני
מצבור שאריות דמי מפי
כמעט ומשיב גמילה מנחת.
|
הגבולות נתקו
רק הפחד מפריד בנינו.
|
הגבולות נתקו
רק הפחד מפריד בינינו.
|
מתי גל הגעגועים
יישבר
מתי היא תעצום עיניה
תלך אלי
|
עם רדת החשיכה
הבדידות
הנוגעת קרה.
|
אני צורח ללא
הפסקה
הסביבה אוזלת
לא נראית
|
שללי אורות וכוכבים
הבעירו את השמיים.
|
לפני האורות
הזריחה
הטובות ששוטפות
אותי
בבדידות.
|
כמו להפוך את הקלף
להפוך עולמה אותה
עם צליל המתה
לכל אורך החתך
|
מגינת הלב צורמת לי
והדמעות יוצאות כסכינים
מתוך לבי עוזבים
|
נופל לשם
נופל נשם
נופי נשמתי נהרגות
רוצה ללכת
מבלי תזוזה מהמקום שבו חש אני
עצבים רבים.
|
עוצמת את עיניי
ומקווה שעצמותיך לא תחזורנה עם בזים מעלי.
|
שקעתי במבטים חלולים מהגשר
כל כך רוצה לקפוץ
לא יותר לרטוט עצבני
השקיעה החישה כאבי יותר ויותר
|
ספקות הנחותייך
להוא האוויר
משתספות עם ידיים
לתשוקה
|
מבטי מתפצל
אוזניי נחרשות
מטשטש בין הגבולות
מתהדק לאדמה
|
מחניקה אותי
חודרת
מוציאה את הדמעות
מבפנים
דרך הגרון
|
חולפים ממקומות לדברים.
לקור רוח החיים.
לחצי צל הקיום.
משוטטים.
|
קליפות שמש
קרות על העננים
מחשיכות לאש שחורה
|
המים מלטפים אותי פעם אחרונה
מציפים אותי בחשכה
|
צרחות ובכי
וצרעות
זועקות מדלתי החוצה.
|
תצרח היא אמרה.
צרחתי. ניסיתי לפחות.
תצרח שוב. ממש, תצרח.
תצרח. הגלים יגאו אליך במהומותיהם.
|
זה להיות חופשי
זה להרגיש את רוח החיים
רוח ששכחת ממנה
|
להיות קר זה להיות
רגוע
שקט
לא להרגיש.
|
כמו מטפחת שלא גובה דמעות
כמו הים שחוזר ולא בא
כמו קול הקצף שלא היה, מתמוגג
|
בעניים חצי סגורות
כשמש הזריחה העולה
עד שהרגשתי שאני
הוא לא אני.
|
עוצם עיניי מלבהוק
מעיף ידי כמו ציפור שקטה.
|
רוקע
שוקע
עיניים רועדות
בקצב נוגע
|
בתצפית האור
מסתכל עלייך
בעלילות גבורה
|
העפות מילים
לא לשמים
ללב זקון חיים.
|
רק המבט שלך נוגע
רק שפתייך אומרות
לחשים וסודות
שאני רוצה לגלות
|
חוטי תיל ונשמות חנוקות בתוכו
דורות דרוכים להדרך לדרך המוות
להינשא במסועה לאפר חללים
ברחובות חסרי חמלה.
|
ככה אני מחכה
על קו הגאות
מצפה.
|
מי הוא
מהלך שם
שפשוט ילך מכאן
עכשיו מהר
|
נשען על מעקה במן בדידות
כשהארפל של הערב הקיף אותי
מצדדי יכולתי לראות האנשים עוברים
בזוגות דיבורים וצחקוקים שדהו עם לכתם
|
האם מבטך יחזור אלי
כמו ורד שמושט תחת ענייך
ולא נתן
|
שעות געגועים אלייך
בשעות גאות ושפל
הרחק ממך
|
הזה שבא להפיץ אור,
בכל החושך, האדמדם,
שהתפשט לו.
|
רצחתי אותה, אותה.
לקחתי אותה, לקחתי את נשמתה,
ללא מחשבה.
|
השמיים קרבו
האדמה נקברה
בדמעות שחורות משמיים.
|
הצדפות מזכירים לי את ליבי -
שבורים.
|
קירות במסעדה
קירות שטוחים
אפורים
לא מביעים נחמה
רק שלווה נמשכת
מהרחוב העובר
באנשיו.
|
לכוד תחת האדמה
שוכב עטוף בגעגועים
כולי כבוי בהזיות
טובע
|
אני הולך איתך ברחובות
שתוי ממך מילותיך ושתיקותייך
לפעמים איתך.
|
הולך איתך
וכינורות מנגנים סביב
על ענפיי החיים.
|
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
