|
כותב שירים. תחושות,רגש ומצבים.
ומצלם פה ושם.
:).
היו רחשים ששמעתי,כשהשקט נסג ממני. הרוח סבבה אותי מפחד .
|
אותם מים שאנו מוקפים בהם
מלאי החיים
שזורמים בנו.
|
אנשים עוזבים
חולפים אותך
בלי להגיד למה ומתי
כי ככה זה.
אז ככה זה.
|
בצל העץ האפור,
מאפשר החיים.
|
מזג אוויר
מקפיא אותך ורגשותיך לבפנים
מרעיד אותך לפעמים
|
מחפשים את מבטינו
היא עצרה
המעלית עצרה
|
את שוכבת על החול
רועדת שגל הנשבר באדמה
סביב די-יונות.
|
במנגינה ערסית-חוצנית קסומה
מנסה לומר משהו למח.
|
הוא היה שם
על אדמת פסי הרכבת.
|
טיפות גשם נוחתות
לאדמה הצמאה
לה
|
יש בי רגעים שבהם שד נכנס בתוכי
וכל מה שאני מרגיש הוא רגש.
|
I hear the sound of music from everywhere
Just from me
Trampling, hitting harshly at the fissured ground they left
I forested
|
Walking by the road
Under calm trees
And warm sun on them
Light keeps brightening
|
lots of joy
sitting on the top of trees
from sky's calmness
calmly kindling the joy of life.
|
The climb to the moon
When it rains in the night
|
Don't stand there
Its freezing there
Come here to me
I won't hurt you
|
I left behind overflowing pain
From you
From my bleeding veins
|
It was like
My eyes transformed to tears
Almost exploded to CRY
|
I'm walking on one small
far wire of fog
with little steps
of stillness fire escaping
|
We were alone
With our feelings
Between us
|
My blood my soul
My pain my shot
My only sad forgiveness to you
|
Cotton dress almost fell down by the ardors.
|
They keep fading away
From black shadows
To bright white.
|
like just a note
between her feelings
stuck to her heart
in cold room
with a crazy thought.
|
When you will stop loving me
And cool my smile
You poison my drink of living.
|
אותה אחת שראיתי
אותה נשמה תאומה
ותוהה איך זה
שכל כך טוב פתאום.
|
סוגר את עיני
רואה אורות
קופא מהקור
שבא לעטוף אותי
|
בין חלל אדמות.
במרכז ההתהוות
להיות קטן עם ראש מורם
אל אותה אמונה, גורל.
|
נופל לרסיסים כולי הרוס
מההר מתגלגל כולי שחור
אפר ליבי עוטף אותי מערום
|
ערה בדממת החדר
מדממת בכל ליטוף
של נחמה.
|
משקה את עיניי דמעות
וסדקי נרפים
מיתרי לבי חורקים
כואבים יותר מדי
|
ויקרסו העננים לאדמה
והאדמה תקרוס לשדות
|
בחולות השממה
שם עומד האיש
ללא בקשה
|
כמו פסנתרן עיוור שידע את התווים
ושכח את הפסנתר. ידיו נופלות ארצה
מילותיו מרמות אותו להלך באוויר
בחדר ריק מאנשים, לשם ולשם
ולא לגעת בפסנתר
אלא ליפול עם פניו
|
הנחותי נשארו ללא אוויר
רק כאב עכור עבורך
שלא עובר
כאילו נדבקה לנעלי
|
הפחד שאני נושם
ברגעים אלה
של הגשם והשקט הדליל
|
קם עם ידי
אדומות רטובות
רועדות כמו הטיפות
הקטנות שנשארות מעל הקרקע
|
אם היו לא סביב
כי קטעו אדם
ולא נקטע מגורלם
הרי מכביד מפחיד
העולה על הגשר.
|
קרבים משני שמחה
בתחנות ריקות
קרוב לביתי.
|
לבד, בין הזכרות.
נשמתי רוצה אותך,
לגעת בך, שוב.
|
הידיים מכסות את העניים,
שלא לראות.
האוזניים לא מתפקדות,
שלא לשמוע.
|
צופה מהחלון
האופק שבור
בדיוק כמו צדדיו
שחורים כחלומות
שנפצו וחדרו עמוק
חזרה מרוסקים
מתים
|
הגוף שרוי בחלחלה
סביב הקולות
נשרף מהאש.
|
האדמה הדממה
מדממת
הידיים למטה
הגוף פצע ופצוע.
|
מושטת
בזרמי הציפורים
המתות
עפות איתי
למצולות
הנוצות חדרו בי
כסכין מלאה ניצוצות
|
גבני ארס נוטפים מנבגיו
בשבילי ורדי שחור.
|
הדמעה משחירה
עם שחר הבקרים
לעוד יום
מלא כאבים.
|
היא לא מחוברת,היא לא מתחברת
צבעיה חזקים מהם
דמה רותח ללובן.
|
אלו שבגללם חשכו הדברים,
ללא מחשבה חסרת משמעות,
חרבו עליה.
|
דממה אמרה בדמה
שותקת
מתחפשת.
|
ואתה נגעל ממני
מהרגע שהגעתי
ונגעתי
ודמך גאה במורד הקיר
אה הא!
|
העולם מלא באנשים.
בעולם מלא בזבל.
העולם מלא בחרא.
העולם מלא במחשבות.
העולם מלא בך.
ועולמי בעלמך.
|
איפה אני
למטה
לא יכול
לצאת.
|
בערפילים המחניקים
שסוגרת עליך
קלות
עד הסוף.
|
מהשמיים האפורים לבנים
נוטפים טיפות שקופות
קרות לאדמה הדלה
מנופצות מהשקט המחניק
|
הולך בשביל
וכל עברי נשבה בצעדי
העצב פועם בכל צעדי
עוקב אחרי.
|
נשכבנו אחד על השני
לשמוע את השתיקה
הרגשות והתחושות
הגועשים בפנינו
|
בוהה דרך שערים
גוונים אפורים
והשמיים כרקע, תוקפים
עוד אפרוריות מבפנים
|
חוטי טייל נצרפים
אט אט
לורידיך.
|
הערפל של שעות הלילה
השאיר את החלונות פתוחים
לקור שחדר.
|
ידיה מושטות כשרשרת הנופלת לפסי הרכבת
מרכבת לאדמה מדממת
עיניה קרות כאפר המפשיר על הלהב
שנכבתה.
|
נייר מילים
מילאתי
רוח קרה
חוויתי
חותכת אותי
|
מחפשת עצמי
בלבושי
ברגליי המועדות קדימה
הרחק אליך.
|
עדיין כאן
עדיין קטוע מילים צורחות מקלות
מחשבות שצורחות ממני
ולא מרגיש הקלה.
|
שובל של דם
שוקע בשולחן
משאיר כתם
בצבע ער.
|
בכאבים מפיל אותך למים והטיפות שנופלות
אדומות למים
בלי טיפת אוויר
שוקע.
|
חורט את רגלי הכיסא עליך
קופץ עליהם.
|
דמי זרים על להבי
בידי אני מחזיק חיים
ארץ ויושביה אני מרגיש
נדמים לי בעורפי בחזית חזי למעלה.
|
אני רק רוצה
להביט על
להבת מילים
שנכתבות בשקט
|
פוחד עומד בפניך
פיך פתוח לפיח
גהינום.
|
שקיעתם היו
לחמת נשמתו
שבאה אחריהם.
|
מבטינו הצטלבו
בעצים רשרשו
נשמתנו ורוחנו
בין העצים.
|
מסתכל אל מעבר לחלון הפתוח
דרור נכנס
מעבר לזכוכית הדקה
|
שפתי כחולות
על שפת המדרכה
נגועה בקור חלחלה
בי.
|
רק רוצה לעצור
לא לרוץ יותר אחר
אש נדחת בצמרת
|
כפוי מכאב ולא מרפה יותר מלפני
מצבור שאריות דמי מפי
כמעט ומשיב גמילה מנחת.
|
הגבולות נתקו
רק הפחד מפריד בנינו.
|
הגבולות נתקו
רק הפחד מפריד בינינו.
|
מתי גל הגעגועים
יישבר
מתי היא תעצום עיניה
תלך אלי
|
עם רדת החשיכה
הבדידות
הנוגעת קרה.
|
אני צורח ללא
הפסקה
הסביבה אוזלת
לא נראית
|
שללי אורות וכוכבים
הבעירו את השמיים.
|
לפני האורות
הזריחה
הטובות ששוטפות
אותי
בבדידות.
|
כמו להפוך את הקלף
להפוך עולמה אותה
עם צליל המתה
לכל אורך החתך
|
מגינת הלב צורמת לי
והדמעות יוצאות כסכינים
מתוך לבי עוזבים
|
נופל לשם
נופל נשם
נופי נשמתי נהרגות
רוצה ללכת
מבלי תזוזה מהמקום שבו חש אני
עצבים רבים.
|
עוצמת את עיניי
ומקווה שעצמותיך לא תחזורנה עם בזים מעלי.
|
שקעתי במבטים חלולים מהגשר
כל כך רוצה לקפוץ
לא יותר לרטוט עצבני
השקיעה החישה כאבי יותר ויותר
|
ספקות הנחותייך
להוא האוויר
משתספות עם ידיים
לתשוקה
|
מבטי מתפצל
אוזניי נחרשות
מטשטש בין הגבולות
מתהדק לאדמה
|
מחניקה אותי
חודרת
מוציאה את הדמעות
מבפנים
דרך הגרון
|
חולפים ממקומות לדברים.
לקור רוח החיים.
לחצי צל הקיום.
משוטטים.
|
קליפות שמש
קרות על העננים
מחשיכות לאש שחורה
|
המים מלטפים אותי פעם אחרונה
מציפים אותי בחשכה
|
צרחות ובכי
וצרעות
זועקות מדלתי החוצה.
|
תצרח היא אמרה.
צרחתי. ניסיתי לפחות.
תצרח שוב. ממש, תצרח.
תצרח. הגלים יגאו אליך במהומותיהם.
|
זה להיות חופשי
זה להרגיש את רוח החיים
רוח ששכחת ממנה
|
להיות קר זה להיות
רגוע
שקט
לא להרגיש.
|
כמו מטפחת שלא גובה דמעות
כמו הים שחוזר ולא בא
כמו קול הקצף שלא היה, מתמוגג
|
בעניים חצי סגורות
כשמש הזריחה העולה
עד שהרגשתי שאני
הוא לא אני.
|
עוצם עיניי מלבהוק
מעיף ידי כמו ציפור שקטה.
|
רוקע
שוקע
עיניים רועדות
בקצב נוגע
|
בתצפית האור
מסתכל עלייך
בעלילות גבורה
|
העפות מילים
לא לשמים
ללב זקון חיים.
|
רק המבט שלך נוגע
רק שפתייך אומרות
לחשים וסודות
שאני רוצה לגלות
|
חוטי תיל ונשמות חנוקות בתוכו
דורות דרוכים להדרך לדרך המוות
להינשא במסועה לאפר חללים
ברחובות חסרי חמלה.
|
ככה אני מחכה
על קו הגאות
מצפה.
|
מי הוא
מהלך שם
שפשוט ילך מכאן
עכשיו מהר
|
נשען על מעקה במן בדידות
כשהארפל של הערב הקיף אותי
מצדדי יכולתי לראות האנשים עוברים
בזוגות דיבורים וצחקוקים שדהו עם לכתם
|
האם מבטך יחזור אלי
כמו ורד שמושט תחת ענייך
ולא נתן
|
שעות געגועים אלייך
בשעות גאות ושפל
הרחק ממך
|
הזה שבא להפיץ אור,
בכל החושך, האדמדם,
שהתפשט לו.
|
רצחתי אותה, אותה.
לקחתי אותה, לקחתי את נשמתה,
ללא מחשבה.
|
השמיים קרבו
האדמה נקברה
בדמעות שחורות משמיים.
|
הצדפות מזכירים לי את ליבי -
שבורים.
|
קירות במסעדה
קירות שטוחים
אפורים
לא מביעים נחמה
רק שלווה נמשכת
מהרחוב העובר
באנשיו.
|
לכוד תחת האדמה
שוכב עטוף בגעגועים
כולי כבוי בהזיות
טובע
|
אני הולך איתך ברחובות
שתוי ממך מילותיך ושתיקותייך
לפעמים איתך.
|
הולך איתך
וכינורות מנגנים סביב
על ענפיי החיים.
|
|
|
אני נשבע לכם:
בחיים שלי לא
כתבתי סלוגן
שקרי, אפילו לא
סלוגן מזוייף,
או רמאות של
סלוגן. אצלי כל
סלוגן זו אמת
טהורה, קדוש.
טוב, אולי חוץ
מהסלוגן הזה אבל
חוץ מזה, נשבע
לכם!!!
באמת! |
|
