|
הוא נולד אי שם, במעצמה הרחוקה, במלחמה הקרה...
השנה היתה 1980 ושום דבר לא ניבא את התפנית בחיי
האומה וחייו כעבור עשור בלבד.
ב-1990 הוא נסע ברכבת, טס במטוס והגיע ארץ ציון
וירושלים, כאשר הוא משאיר אימפריה מתפוררת ומדממת
מאחוריו, אשר נפטרה מספר חודשים מאוחר יותר...
מאז ועד היום, תספר כבר ההיסטוריה....
אני מת מבפנים, לעזאזל האמת,
גם אם היא עקומה, המראה על הקיר,
את כולם היא רואה, את כולם תעוות
אז מדוע אני משלם המחיר?
|
וכך נותרנו שוב שנינו
עומדים משני צדי האהבה
ומסך החיים יורד על ראשינו
רק חבל שחיינו אינם הצגה...
|
ועוד יום, ועוד לילה ועוד יום עובר,
כבר שנים לא היה אור בחדר הזר.
ובבית הריק, רק השקט זוכר,
את פניו של האיש שהיה קצת מוזר.
|
כשמחר לא מגיע ואתמול כבר איננו,
כשחיים כל הזמן כמו על פי התהום,
אהבה היא חיוך קטן על פנינו,
היא נותנת ללב סיבה להלום.
|
כשאמות וגופי תולעים ירחשו
לא לבד בתפילה את עיני אעצום
כי הרבה אנשים מסביבי ילחשו
את מילות ההספד - כל אחד על עצמו.
|
את הבנת והחשת פתאום צעדייך,
ממני ברחת או זה רק השתקפות...
לא ראיתי מאז יותר את פנייך...
רק הרוח שלך ונהר הבדידות...
|
כשהשמש תשקע והלילה ירד,
יעטוף בקסמיו את העיר,
פנסים ידלקו, ובחדר בודד
יתמלא באבק האוויר.
|
לא אקרא, לא אשפוט וגם לא אתעלם
אחבק, אנשק ואשלח לדרכך,
בלילות הקרים בדמי אשלם
את מחיר השתיקה הנקוב בנפשך
|
מתוך העמוד שלי - רומן בהמשכים...
כן, רגש לפעמים הוא חרא של דבר,
יוצא מתוך עצמי ליום-יומיים.
|
כשהחומר עייף על הרוח לקום,
לא להטיף ולצעוק בלי מילים,
אתם כבר הבנתם - המלך ערום,
אז תתחילו סוף סוף לתפור לו בגדים.
|
אף אחד לא שמע כשצעקתי לכם,
כשניסיתי לומר שאינני יכול,
כשקיבלתי טריקה במקום את פניכם
לא הבחנתם בכלום, כשראיתם הכל...
|
עמוד בטון עלה מן הקרקע,
בוחן בסקרנות את חבריו,
שעון ישן סופר לו עוד דקה,
הופך מחר לקצת יותר עכשיו.
|
האם תדעי היכן האהבה?
שאלתי לי ילדה עם שתי צמות
עיניה נעצה בי בפליאה,
אך הנה היא, אינך יכול לראות?...
|
את העתיד שבשבילו אני רוצה לחיות.
את המראה שבשבילו רוצה אני לראות.
את מילות השיר שרק אוזניי שומעות.
את הדמעות המלוחות שבשפתיי נוגעות.
|
אין פלא שעם האוכל את יושביו,
שרק עם מטח הכבוד מתאחד,
נמצא על שפת התהום, ועכשיו
עוד צעד אחד והוא יתאבד....
|
עומד לבד, רק כוכבים סביבי
והמרחק פתאום כל כך גדול
הכל שומעים את פעימות לבי,
אך במקומי קפוא, איני יכול...
|
ובליל, כשכולם הלכו כבר לישון
מתגנבים לגלגל העבדות
עם טירוף בעיניים זורקים אסימון
על גורל - מי יחיה, מי ימות.
|
וכשאקרע מיתר אחר מיתר,
אבין, גם אם יהיה כבר מאוחר,
שרק מבט שלָך ולא אחר,
הוא כל מה שתמיד היה חסר..
|
והנה עוד לילות ללא שינה,
כששטוף זיעה, צורח ללא קול,
נרגע רק כשמביט בך ישנה,
תוהה אם גם מחר יהיה אתמול.
|
|
|
הלואי שתמצא
ויברטור במגירה
של חברה שלך
ותשתמש בו!
פרובוקטורית. |
|
