|
קוראים לה טניה פורשטדט
היא כבר לא בת 15,
למעשה היא בת 20
וזו לא יהירות להגיד שהיא טובה יותר מהרבה אנשים
שהיא מכירה, כי מגיע לה, והיא גם כמעט מבינה את זה.
טיטי.
. היא פתחה את עיניה ולא ראתה כלום. ואז היא ראתה את רועי, את
ההלוויה של רועי, את איך שהיא עוזבת את בית הקברות, את איך
שהיא לא בכתה והמבטים והחדר הריק והכל נהייה כלום ושום דבר
נהייה הכל
|
בימים האחרונים הוא היה שרוי בדיכאון אפילו יותר מתמיד, ולא
ממש הצלחתי לעלות על הסיבה. "אני נוסע, לארה"ב", נו שיהיה לו
בכיף, מה כל כך חשוב בזה... "מתי אתה חוזר?", "אני לא".
קצת קשה לתאר את ההלם הראשוני שנמשך כמה דקות
|
כל כמה חודשים, מקסימום שנים, הם התחלפו. הגברים בחיים שלה היו
די פתטיים, אבל בשבילה הם היו הכול. אפילו יותר מהכול, הם היו
גיבורים, אלילים, חסרי מגרעות.
|
היא אף פעם לא התעניינה בחיים של אף אחד. היא רק התעניינה
במוות של עצמה.
|
הוא לא סיפר לי כמה הוא התגעגע אלי. הוא לא אמר כמה הוא אוהב
אותי. אני אמרתי לו! שאני אוהבת אותו! והוא חייך. רק חייך. הוא
היה צריך כבר למות, אבל הוא לא אנושי, אז הוא רק חייך.
|
קיבלתי נערה שקראו לה תמי. אז היא הייתה בת 15. הבנתי שהמלאכים
החליטו להקשות עלי בגלל שהמחשבות של הנערה כבר היו טרודות
במוות תקופה ארוכה. אני הייתי גיא. תלמיד מקובל בחברת התיכון
שלפני שהיה אני אפילו לא חשב להביט בכיוונה של תמי.
|
עננים שחורים כיסו את השמיים, חושך, זה היה רק בוקר, מאוד
מוקדם, לילה, חושך. היא הלכה בגשם, לגשם נוסף ברד, אנשים
בודדים שעמדו שם בצדי התחנות אוטובוס הבודדות של החיילים בהו
בה, כמהופנטים, פעם היא הייתה מחייכת כשהייתה רואה אנשים
מתהפנטים ממנה, היום היא ידעה
|
אותן עיניים ריקות היו שייכות לאחת הבנות שאלכס זכרה ושנאה
במשך שבע שנים. שבע שנים בשביל ילדה בת ארבע-עשרה זה חצי חיים.
חצי חיים של זכרונות, חצי חיים של פחדים, חצי חיים של רצון
לנקום. זכרונות של ילדות אף פעם לא נשכחים, בעיקר של ילדות כמו
זאת.
|
איכשהו, מהיום הראשון שהיא הגיעה, רציתי אותה. לא בתור בת זוג
למיטה, לא בתור צעצוע, או חברה, אלה בתור הדבר הטהור ביותר
שנברא אי פעם, אהבה. איכשהו כל דבר שהיה קשור אליה, היה נוגה,
מתוק ותמים.
|
my ecsistance is a fuckin' mistake
|
oh let me out
let me eat
feed me
the meat of your heart
let me out
let me in
i just don't know
where to begin
|
ילדה, כבר בטח
אין לך אף אחד
אם אני פה,
ואת לבד.
|
ולמות יהיה תענוג
כל עוד תחזיק את ידי לתמיד.
|
בלי להניד עפעף הם מובלים אל הטבח
לדעתם לא יהיה עוד שימוש,
הפקודות- זהו קודש
והרצח- חסר חשיבות.
|
כל חלקיק שבגופי
וניצוץ של נשמתי.
העתיד שלי איתך
החיים שלי בך.
|
כשמצבה טריה תופיע,
בבית הקברות הנטוש,
לילה ירד במפתיע,
וירח יכוסה בעננים אפורים,
|
לוחשת תפילה חרישית,
אין שומע
צועקת לתוך לא נודע.
ידיי רועדות,
הצרחות לא גוועות,
והשקט צורם באוזניי.
|
ניצחתי בקרב
הוא נרקב שם עכשו.
ומחר מלחמה,
שהפסדתי מזמן.
|
זה אתה הנסיך
על האוטובוס הלבן
שחוזר במדים
לביתנו הקטן.
|
היא לא בכתה עדיין,
עדיין אסור לה לבכות,
|
הכה אותי בכל הכוח,
בבקשה תכה...
הקהה חושיי עד עלפון,
שלא ארגיש כאב!
|
נזכור אותו הילד,
נזכור אותה ילדה,
אשר נולדו לשלום,
שעד מותם לא בא.
|
וחיוך זה רק שקר
רק עוד שקר קטן
|
ידיים שאת לא רוצה
נוגעות בך בכפיה,
ואת נגעלת,
מתבוננת ברתיעה
אל תוך עיניו השחורות.
|
זיכרונות שמהם את בורחת
רודפים אותך בשנתך
בעודך במיטה,
גוססת, קודחת,
איש לא יבוא להצילך.
|
כי אם אני אלך לשטוף את הדמעות,
יבואו חדשות,
יותר גדולות,
ומכאיבות,
כי ככה לא יראו אותי,
רק אני לבד,
בוכה,
כמו תמיד,
בוכה לבד...
|
תלטף ת'שיער
תביט בעיני
קלות, תתקרב לשפתיי
|
לא מובנת כל כך,
היא נראת כמו מלאך,
היא סובלת יותר...
גם במותה...
לא מצאה אף חבר...
|
מבט קפוא...
יד חזקה...
נאמנה למטרתה...
|
ילדים רעבים וכאובים,
תינוקות נטושים בחולות,
הרגו את כולם חיילים,
אדמה שהניבה גופות.
|
גרמניה מצטרפת למאבק,
אלפי בוכים בין גשם ומחנק.
|
קריאות ליל אמש,
הבוקר, הן שקטו,
תני הערבות,
הלילה, הם שבעו.
|
ועוד מאה נשים כאובות,
צורחות בנפילתן לאדמה,
הסגיר עצמו לידי אחיו,
הוא מת בתום המלחמה.
|
מביטה החוצה מבין הסורגים,
כלואה בתוך עצמי, איתי כלואים רבים.
געגועיי לשמיים כחולים כמו שהיו,
אבל היום זה לא שמיים,
היום אפור חסר חיים
וזעקות מתים.
|
בשדה נשמע ירי רובים
וילד מביט בפליאה.
נפלו ארצה הגוזלים,
שוכבים הם ביחד קרים.
|
דמעת ילדה,
ילדה אשר בוכה,
שרועה על אדמה
שרטובה מדם,
קולות התותחים שלא ירו בה כבר פסקו...
הכל נדם.
|
הציבו טנקים בשדות,
לזכור המלחמה,
לצד הטנקים יש גופות
ודם ספוג באדמה.
|
היום כבר אין מי שיבכה,
כל השורדים מתים,
הזמן עשה כאן את שלו,
הגלידו הפצעים.
|
נער יחף במדבר
דורך על גופות אנשים.
נערה הבוכה על עפר,
חייה שייכים למתים.
|
אשה בוכה על חול מדבר,
קריאת יאוש נשלחת לשמיים,
אימה שמתה זה מכבר
ואביה ששם, עכשו הם שניים.
|
קול יריות קורע המדבר,
הצועדים שומעים,
היריות גוברות,
וקול של צעדים,
פניהם של חיילים,
ילדים בוכים,
גופות בין החולות.
|
לא נשאר סימן מלחמה,
רק טנק נטוש בחולות,
כבר יבשו דמעות האדמה,
נעלמו סימני הגופות
|
ועוד ילדה קטנה,
ועוד תינוק רעב,
עוד ילד התייתם,
בוכה האלמנה...
|
יתומים שרוצים לאכול
וצרעות ששבעו מהגועל,
מבט של אשה אלמנה
ודמעות הרעב של בניה.
חיוך מפוחד של ילדה,
מטוסים ממריעים לשמיים,
|
הוא חזר ממלחמה,
איחר רק בשעה...
היא שוכבת, גופתה קרה,
דמו החם נשפך על אדמה.
|
זה הזרועות האלה,
אשר חובקות אותי עכשיו,
מהן אני פוחדת -
ההתנתקות מהן.
|
דמעה אחת,
נשברת בסכין,
ילדה צונחת לרצפה
ובעיניה פחד.
|
עיניים שחורות יסגרו
ואחיזה נואשת תרפה
הוא יחיה נצח, כלוא
היא תמות, חופשייה כציפור.
|
אותו איש לא טיפח
ואיש לא אהב,
השמיים בכו
והפרח שתק.
שם לא היה ילד,
וגם לא ילדה,
ביניהם לא פרחה,
ידידות עצובה
|
חיוך של מלאך,
שממריא לשמיים,
דמעות של שטן,
נספגות בעפר.
שורשיות הלבנים,
מעמיקים לתוך הסלע,
ריחה השחור,
מתפזר באויר.
|
אמרו שפרח לא יודע לבכות
אמרו שאין לפרח דמעות,
|
מגעו על עורי
צורב כמו חתך
נשימתו באפי,
לא תחדל לעולם,
לשונו בתוך פי
מבחילה עד כאב,
וגופו בתוכי,
הפכני לאם.
|
הפרפר לא יוכל לרחף עוד
הילדה, מחייכת קמעה
עוד מעט יגמר כבר החושך
עוד מעט היא תוכל לחייך
|
הוא שנתן לה את הכל,
והיא לקחה חיים,
היו ביחד הם אתמול,
מחר שניהם מתים.
|
ואולי פשוט הפסיק לכאוב לי?
אולי.
|
אולי את זוכרת את הלילה שעשינו שבועת דם והפכנו לאחיות, הבטחנו
זו לזו בלחש שתמיד נהיה שם אחת בשביל השניה.
אני שומרת את השבועה שלי, אני שומרת את הדם שלנו בבקבוק...
למה את שותקת לומ...?
היום אני צריכה אותך...
|
אל הארכיון האישי (33 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם יכולתי
לבלוע
כדור ארץ שלם
עכשיו אפילו
כדור
נגד בחילות
לא מתחלק בגרון |
|
