|
תלמיד פיסיקה כימיה באוניברסיטה העיברית בירושליים
קם עם טיפה מרה בפה ושונא את זה, מנסה לשכוח שלפעמים
הכל שחור- אין כאן אור.
לא עוזב כי עדיין כואב מפרידת האדמה, נאחז חזק בכדי
לא לשכוח מאיפה אני בא.
מה יגידו ביום בו תכיל אותי האדמה??
מי יזכור אותי ולמה?!
רק לתולעים אהיה מאכל "מלאכים"- האין זו מחשבה
תמימה?
מחשבות על המשך של סתיו ביום חם, מסריח נורא.
לא אשב לידך גם לא אשכב
כי נפשי אשר היתה באותו הרגע תחדל
|
הלילה היא תהיה מאושרת, מישהו יאהב אותה
היא מחפשת אותו, יודעת שבבוקר תחפש שוב
אך זה לא מרתיע אותה מהמחשבה?
מחפשת שולחת עינים לכולם
|
הכל נראה כאילו לחייך לא היו משמעות
אבל אתה טבוע בי, מוטבע בתוך נפשי
לרגע לא אשכח אותך אהובי, אחי.
|
אט אט התקדרו פני
בכול יום שעובר ההרגשה מתכהה
|
ביקשה אותי, אותי רק ללילה ההוא.
אבל אני לא, מסרב להענות לחולשות שלי.
נמשכתי אליה וצהלתי על חוסר שיתוף הפעולה
|
ילד שנס, ברח כאילו שאחריו דלקה מכשפה
הילד שבי מחפש בה מחילה וכפרה
והאיש שלי רוצה לאחוז בחוזקה
|
שונא אותו, לאן שהוא לוקח אותי
נוגע בי מלטף כאילו אני אהובתו
מחבק אותי מנשק כאילו אני שלו
את הראש מסובב רוצה להעלם
|
חיים שלמים אפשר לעבור, ולבסוף להרגיש חרטה
האם כשתיקח אותי האדמה תשאר רק דממה?
היאוש שגובר לך (נ'), חודר לנשמה כמו עלה שצונח על הרצפה
נדרס על ידי כל העובר ובא
|
עמדה וחייכה אלי
ליבי נמס
הסתובבתי לרגע והחלום פג והתמוסס
חיפשתיה שנים בהרים גבוהים
|
רוצה להאסף אל אבותי
לשכב על המיטה מיתה שלי
השלווה שלי צועקת החוצה
|
מלכים ששולטים בחיילים שעושים את המלחמה
גנרלים חושבים שהם מנצחים כשבדרך יש גופות בערימה
והגלגלים נעים והמילה נשכחה
אט אט הדברים נראים כאילו לא היתה ברירה
|
שוכח שאולי תלגלגו לי בדרככם הבזויה.
יודע שהאכזריות כאן היא חלק בלתי נפרד מהמעשה.
האם תשכחוני עד יום המחר, זאת לא אדע.
|
|
|
