|
מאלו שמעולם לא האמינו שיכתבו משהו ראוי,
אספתי את עצמי ואת שק הרחמים העצמיים,
והנה אנו לשיפוטכם.
היו עדינים ותמיד אמיתיים.
פרצופים מחייכים
מתחלפים הסלילים
השמות נמתחים
לרגעים נשכחים
|
משני עברים של דלת זכוכית
רק דקה מפרידה בין מבט,
נשיקה
נשימות מהירות וסחרחורת קלה
כפות ידי מזיעות, בגרוני גוש ניטע.
|
היום הולך ומתרחק והנה כבר קרוב אליך
שארית של קרן אור מזכירה לי
היום ממשיך במקום אחר,
עובר הלאה,
כמתנה ממני אליך.
|
קח.
הזמן שאני אני, שלך הוא.
|
|
|
גררתי אותה
בכל העיר
קשורה מאחורי
האוטו... והיא?
קוראת עיתון...
ה-X המיתולוגי |
|
