[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










מקשיב, מסתכל. מנסה לעזור. נמצא כרגע ביוון.

"...שמור
על
נתיב

השתמש
בכח
הפנימי

אל
תפחד
מהמוות

ותחיה
הרבה
שנים"




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
גיהנום
זה תמיד יותר מדי זמן. אני נקרע כל פעם שאת הולכת. את לוקחת
חלק ממני איתך, ואני פשוט לא שלם. אני לא יכול לישון, אני לא
עובד, הכל פה נהיה בלאגן אחד גדול בלעדייך. וכשאת כן פה, אז
אני לא רוצה לעבוד, אבל אין לי ברירה, כי אני צריך להשלים
דברים מהתקופה שלא היית פ

זוגיות
אנחנו רק חושבים שגעגועים זה דבר טוב. אם נגיד: "איך שאני
מתגעגע ל...", יגידו לנו: "זה טוב, זה מראה שהיא/הוא חסרים
לך", או "עוד מעט הוא יחזור, ואז יהיה ממש מגניב". זה לא נכון.

היפרדות
וככה זה נגמר. פשוט וקל. או לפחות "פשוט וקל" זה מן ביטוי כזה
שמשתמשים בו כשרוצים לתאר משהו שמסתיים במספר קטן של מילים.
תאמינו או לא, יש איזושהיא אירוניה בשימוש בביטוי כזה
בסיטואציה כזו.

סוריאליזם
יוסי שכב בשקט, מקשיב לרוח שנושבת, מרגיש את השמש מחממת חלקים
מהגוף שלו. הוא הרגיש שהשייך' פותח לו את הפה ולא התנגד. הדבר
הבא שהוא הרגיש זה כאבים כאילו מישהו חותך לו את הבטן בסכין
חלודה ולא מחודדת, ובלי הרדמה.

אהבה
מוטי הוריד עוד שניים-שלושה שוטים ולא דיבר מילה. הוא חשב על
מה שאבי אמר לו. כאילו בכל זאת, הבנאדם חשב על זה שנים. מצד
שני - הוא ברמן, ושותה עם כל הלקוחות, לך תדע לאיזה סרטים הוא
נכנס בגלל זה.

זוגיות
אני וג'יימי קמים וניגשים למרפסת. מאז שסיימתי לדבר יש שתיקה,
אבל לא שקט. המילים שאמרתי תולות בחושך, מסרבות להתפוגג, מחכות
שיחזור החשמל ויגרש אותן. האור של הנרות לא ממש מזיז להן, לכל
היותר מעביר אותן בעדינות למקום קצת פחות מואר.

"לכל דבר ביקום יש מה שמדענים אצלנו קוראים מקדם שחיקה אנרגטי.
למגבות הצהובות, תתפלא או לא, יש את מקדם השחיקה הגבוה ביותר.
חוץ מלאמהות פולניות, אבל להיפך- הם שוחקות, לא נשחקות. ואנחנו
לא יודעים עדיין איך להשתמש באנטי שחיקה בשביל לעשות שחיקה."

לאט לאט אני מבין. זה דבר שצריך היה לקרות. זה אופייה של הדרך.
היא לא מעגל, אבל יש פיתולים שבהם מתקרבים לנקודות שכבר הייתי
בהם. קרוב, אבל לא שם ממש.

בערוב חייו, כשכבר נטה איליה מיקויאניץ' סמיונוב למות, דימה
שהוא מוקף בזאבים, דובים, תנים וצבועים, המקיפים אותו, וכל
משאלתם אך אחת היא- לבצוע נתחים מגופו, ולאוכלו חי. "אפילו
למות לא נותנים אלו בשקט", היה מהרהר בשעות הערב, עת הלחץ
הכבד- שהעיק עליו בכל שעות ה

אהבה
הכל מסביב נהיה מעורפל, ורק התווים שלה נהיו ברורים יותר, חדים
יותר, כאילו היא לא ממש שייכת לרקע, אלא מישהו שם אותה שם
בטעות ועכשיו הוא מטשטש את הרקע שלה ומשנה אותו למשהו אחר, נקי
וטהור יותר, שיותר מתאים לשלמות שבה אתה מביט.

בא הבוקר. כמדי יום, משכים ניקוס עם שחר. חביבה עליו השעה הזו,
בה כבר נמוג הלילה אך היום עדיין אינו נוכח במלוא עוצמתו
המסנוורת. מלאכות רבות יש לעשות לפני היציאה אל המים, וניקוס
מבצע את כולן בשתיקה, מתוך הרגל למוד שנים. הטלאת הרשת, תיקון
הסירה, סידור הקרסים

כל לגימת אויר מכניסה חום אל הגוף. הריאות לוהבות, אינן יכולות
עוד לשאת את החום הרב שמגיע גם אליהן. עומס רב, והגוף מתחיל
להפריש זיעה, אט אט אך במהירות גוברת על מנת להצטנן מעט. טיפות
של זיעה כבר מחליקות במורד הגב שנשען קלות על כיסא פלסטיק לבן.

והוא ביקש מהשומר שיחייג לו למישהו. לא יודע למי, לבן שלו,
לנכד, לא יודע.


לרשימת יצירות השירה החדשות
הרהור
לכתוב
זה כמו
לקחת סכין

הייקו
דמדומי שקיעה




המלצה: אל תסמוך
על משהו שחושב
בכוחות עצמו, אם
אתה לא יודע
איפה הוא מחזיק
את המוח שלו


תרומה לבמה





יוצר מס' 33670. בבמה מאז 16/4/04 9:38

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרובי ברקאי
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה