|
נערה, אוהבת לכתוב.
ככה היא מוציאה את כל מה שיש לה בראש
ולפעמים זה גם סתם, דרך להוציא מחשבות ורעיונות.
הרהורים מתוקים,
הסבל והשמחה,
של נערה...
נערה שהיא כולה מלאת אהבה..
חברים טובים יש לה, אשר גורמים לה לחייך בשעת צרה ומצוקה.
כסף לבזבז, הורים לכל מיני דברים.
יש לה הכל בעולם! הכל.
אבל עדיין חסר משהו בליבה, משהו מתוק, משהו נפלא.
|
רעש בבטן
מבקש לצאת החוצה.
היא רוצה לצעוק ולזעוק,
להוציא החוצה את כל הרעל
ואת כל המידע,
שמסתובב בתוכה
בניגוד לרצונה.
|
How can it be?
That this horabol feeling
Is growing inside me
And not letting me bright.
|
no one have the right
to hold you,
and then to ket you ful.
|
איך זה הגיוני שהפנו גב לחברים,
שהאכילו סוסים ולא אנשים,
שכל יום מתו כלכך הרבה אנשים.
|
אין פרחים
ואין גם צבע.
הכל נבל ונהפך לשחור.
|
תשובות גם רוצה,
אבל ליטוף ונשיקה
יתקבלו כתחליף בברכה
|
תתנו לי את הכוח,
תתנו לי את הרצון,
תתנו לי את הסבלנות
לחכות לתשובות,
|
הם מסתכלים כמו על ציור,
ובוחנים צד צד
ובזהירות,
פן יפספסו דבר מה חשוב.
|
אתה בי מנגן.
מנגן לאט,
מנגן באהבה.
|
הכל חשוך פה מסביב,
והאור היחיד
הוא בקצה המנהרה.
האור הגואל
|
נמאס לי כבר,
אין לי כוחות,
עם החיים והמצב
לחיות.
|
הולכים ברחוב
בפחד ובהלה.
מסתכלים הצידה ואחורה
כדי לחפש סכנה.
|
עפה לה,
קלה מהרוח.
צבעונית ויפה,
כה יפה ושלווה.
|
לחיות את החיים
בלי סורגים
ובלי כבלים.
|
צועקים פה,
אז מה?
ומרביצים,
זה חשוב?
נכנסים לכל חור
וחונקים משנאה,
נו ו..?
|
היער הקסום,
הוא בטוח הדמיון.
יש בו פיות ומלאכים המון.
|
היא בורחת ומשתחררת
מהחוטים שאותה קושרים.
היא יוצאת אל האור,
יוצאת אל החופש והמרחבים.
|
כולם בבית הספר,
עכשיו צריך ללמוד,
והצעצועים והמשחקים נשכחו אי שם מאחור.
|
היא מקפצת כמו כלב
גבוה גבוה.
כמנסה לתפוס או להתחנף
לבעליה האיימתנים והחזקים
|
אקדח לרקה,
ואם תינוק מניפה.
|
כי הפרטיות היא נכס חשו,
אבל רק כשמדובר בו!
|
והמלחמה הזאת שלא מפסיקה,
שמטריפה אותי
והורגת קצת ממני
בכל שנייה.
|
תצמחי לך יפה
ולאף רגע אל תעצרי,
כי את גורמת
לאושר וחיוכים
לכל האותך סובבים.
|
איתו אני הולכת,
ואנשים בו נתקלים,
לי זה נראה שהם אותו לשבור מבקשים.
|
אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה וסוביבור.
שמות של מקומות,
מקומות שבהם נעשו רעות.
|
ברגע שהשקר יתגלה והאמת תצא לאור,
אז כדור יצא מהאקדח
וייכנס חזק בראש.
|
ועם כל דמעה,
השנאה רק מתחזקת,
היא פשוט לא עוזבת!
|
היא קבעה פגישה
לסכין הקרה והחדה
שתמיד הייתה בקרבתה.
עם הורידים הכחולים והקטנים,
שמצויים על ידה.
|
הם חברים טובים,
את הכל הם
מנפצים לרסיסים.
|
אך מתי מישהו יבחין גם בי?
בזאת היושבת לה שם בצד
וצריכה חיבוק ארוך ואוהב
|
דרך עצי היער עוד אור קטן נגלה,
אור של תקווה,
אור של אנושיות וחמלה.
|
ולאמיתו של דבר,
הוא בכלל לא מת,
הוא נרצח!
|
למה ילדה קטנה
יושבת בחדר לבדה
ובוכה.
|
האם הגורל היה מנצח
או ההווה היה משתנה,
מה אז היה קורה?
|
חלומות מוזרים,
מראים לה דברים לא יאומנים.
|
מלכת היופי של המשפחה.
לא משנה מה תעשה,
היא בכל תחרות תזכה.
כל היום היא רק עומלת ומקיאה,
כדי בסוף להשאר גופה.
|
הוא פה איתי,
אך רק בגוף,
רק בעטיפה החיצונית
|
מטומטמת,
איזו מילה קליטה.
היא קצרה וחמודה
|
נגיעה קטנה,
נגיעה כה פשוטה,
נגיעה של אהבה.
|
לא משנה מה אני עושה,
העיניים יודעות,
הן פשוט יודעות הכל.
העיניים יודעות איפה אני בכל רגע ושנייה
|
אבל כלום לא עוזר,
כמו קיר
כמו בול עץ
אתה רק על עצמך חושב
|
עננים לבנים למעלה מרחפים.
עננים של שמחה
עננים של שלום ואהבה.
|
אל תדאגי
את לא לבד.
השמש עוד זורחת,
היום עוד לא נגמר.
|
צרחה
צרחה גדולה.
צרחה שמרטיטה כל זיז בנשמה.
|
וכשהכל נראה שחור
אז לפחות קול הציפור,
אשר בא הוא משמחה,
יכול להאיר לך יום
או אפילו שעה.
|
אבא חיבק אותי חזק חזק ואני התיישבתי על בירכיו וחיבקתי אותו
בחזרה, וגם נתתי לו נשיקה חמה ורטובה, כמו הנשיקות שהוא עצמו
היה נותן לי כשהייתי יותר קטנה.
|
המיוחדות שלי באה מבפנים,
היא רק שלי ולאף אחד אין אותה,
ואף אחד לא ייקח אותה!
|
|
"לא אכפת לי"
הציפור של ח.
לוין |
|