|
אהבה לאומנות, עושה אותנו, היוצרים, כמתבוננים בעולם
דרך עיניים אחרות.
הצלילים עבורנו כנפיים, התמונות, ממלאות את חיינו,
והמילים נותנות להם משמעות.
כמה יפה העולם עבורנו. כמה מכוער הוא.
כמה קשה הוא שביל הבריחה.
הוא פתלתל וחלקלק...
אין לנו דרך אחרת.
זה מה שאנחנו.
לרצות אותך עד כדי טירוף,
לבכות לך עד כדי איבוד הדעת,
להתמוטט מבלי לומר מילה,
לראות ולא לגעת.
|
כמו החולות הנודדים, שלא יוכלו להישאר,
בכף יד אשר נקמצת מן הפחד.
אך אני חוששת, שאם אשאיר את כף ידי פתוחה,
אז הרוח תוכל אותך לקחת...
|
לא בלחשושי התועבה של האורות המרקדים בי,
אמצא את היכולת להרים את רגליי.
|
כשעלי הסתיו האחרון נשקו לחלוני,
והרוח שרה לי שירים בחלומי,
עוד הייתי עטופה כתינוק בזרועותיך,
מתענגת על הדבש שניגר משפתיך.
|
מרחוק צחוקך הוא צחוק של ילד,
וחיוכך, הוא מזכיר לי,
את קו ההרים הנושקים לים.
|
הוא מבין ויודע,
מתי בדיוק זה פוגע,
היכן בדיוק זה נוגע
|
זה כואב לעמוד מולך חסרת אונים,
לראות אותך הולך ומתרחק
|
תהא שקטה דרכינו,
על אף כל משאלות ליבנו הקטנות,
הממאנות לפרוש כנף.
|
רק מחפשת הבנה,
מחפשת אמון באותה אמונה,
שפעם נתנה לנו כוח לחיות.
|
צלקות ישנות, לא עוסקים בהן עוד,
ולא מעיזים להביט,
כמו יעיר המבט את החטא משנתו,
ויתן בו כוחות.
|
נשפכת ממרומי אהבתי,
אל תחתית האכזבה,
לבי שקט, אורו כבה.
|
לשונות העבר מתדפקות על דלתי,
חומקות כצללים על קירות ילדותי,
אז הגשם היה עוד שירת מלאכים,
שצבעה את הלילה בצרור חיוכים.
|
איך כל כאב שבליבי, שמתגנב לעצמותיי,
מוצא את מקומו בין השורות שעל הדף.
איך כל פחד, כל תשוקה, כל מגע של תאווה,
מתנקזים בקצה העט, ונשפכים
לאט.
|
כל התחלה, וסוף, ומרכז,
והכל,
מלווים תמיד בשינויים מתמידים,
התפתחות ותזוזה.
|
ולימים האלה כמהתי,
לזכרונות לבנים בוהקים,
כאילו רק אתמול מלאתי ריאותיי אוויר,
כשהתהלכתי בפסגות הכי גבוהות.
|
חמקת מבין אצבעותיי,
כמו פרפרים משתובבים ברוח,
שעם הזמן כנפיהן נכתשו לאבק והם נפלו לחולות.
|
היא אינה מרחמת, אינה מוותרת,
אינה משתכנעת, ואין לה שליטה.
היא אינה מחכה, ואינה ממהרת,
איננה נכנעת ולא מאיטה
|
בתוך מקום סגור ואפל,
בועט נאנק מתקפל מתפתל,
צועק ללא קול,
|
אני אמצא את הדרך,
לעטוף את המציאות,
באשלייה זוהרת.
|
כאגוז ביד מפצחו,
הולך ליבי ונסדק.
כשעודו פועם פעימות אחרונות
ועודו נאבק.
|
מצאתי פירצה בחומה.
מצאתי סדק.
האור חודר דרכו כנשיקות על עיניי.
|
במילותייך נגעת בכל אחד,
במעשייך שינית סדרי עולם.
בצעדייך הותרת אחרייך רסיסים של אור,
אשר חדרו אל תוך כל גוף ונפש,
|
ואני שמחה ועצובה,
ויוצאת מכלל שליטה,
וחולה מתוך הבלאגן שממלא אותי.
|
נהרות נוהרים במורד נתיבם הרחב,
מתנגשים בסלעים, מתיזים רסיסים של זהב.
מפלים ניתחים על המים, זורחים בצבע כסף,
שטוף האוויר בלחות ובריח העשב.
|
פעם היית שם
איפה אתה עכשיו?
|
שוב חולמת עליך,
חושבת עליך,
כמהה למגע ידיך.
|
לא,
אינני שונאת את עצמי,
אינני שונאת את שמי, את דמי.
|
אל אפר אש תשוקתך,
בה נכוותי בעבר,
אני שבה.
מתפלשת.
|
לאן נעלמו הימים היפים ההם, כשהיינו ילדים, כשהיינו מהלכים
בתוך המים כאילו הייתה זו סביבתנו הטבעית, כשהיינו מקפצים על
עלי שלכת יבשים, רק כדי לשמוע את הרעש הפריך של העלים הנמחצים
תחת רגלינו...
|
לו יכול היה השקט לדבר הוא היה וודאי אומר שהוא יפה.
יש כמה מלאכים אשר נוצרים את השקט הזה. חיים אותו על בשרם.
אולי אפילו מהווים אותו.
|
רסיסי החלום תמיד יהיו שם,
תמיד ישארו ענוגים ורכים,
מתדפקים אל החומות שבניתי לפני שנים רבות.
|
אני שוקעת, ואתה נשאר למעלה. אני מתרחקת, ואתה נשאר במקומך.
כך או כך, לא הייתי רוצה שתבוא עמי, למקום בו ממילא אינך רצוי.
|
בצל היאוש, המאבק נושא פרי.
|
אני רודפת אחרי השקט. רוצה להיות לבד.
רוצה לנשום. רוצה לצחוק, ולבכות ולהיות עם עצמי, ולשיר,
ולישון.
|
חי-פארק קרית מוצקין
מצלמה canon a80
|
צויר בפיינטברש של ווינדוס, נצבע בפוטושופ 7.0
|
|
|
היום יש לי יום
הולדת דבר שמאוד
מעייף אותי, זה
לא הגיל המופלג
זו הבדידות
המתישה, המפרקים
המנוונים וכאב
הראש הבלתי
נסבל.
שרוליק
ישראלוביץ'
חוגג. |
|
