|
אישה,
בוגרת ,חולמת,
מלאת דמיון,
רומנטית.
.
האם אוכל לחבוק את הטבע
עד קצה בריאתו
|
אל תמדדי את הזמן
הוא שלך,
ערטילאית היית
ועודך
|
כבר הגעתי אל המרחק
שם האופק בנגיעת יד
|
עומדת על אדן
כל בוקר
קורנת ראשוניות
|
תלתלייך היו
יפי חמוקיך
בריאה מופלאה
לנשיות שבך.
|
גם אם תביט עמוק בעיניה
היא לא תראה אותך
|
ירדתי אל עומקה של שנתך
חלומות מרצדים בתוכי
|
כל הדממות שלה
עשויות היו תמונות וסודות
|
חמקתי אליך ילדי
ללכוד עוד צל
|
המוח -
הצלילות הזו בערוב ימייך,
|
לזכר החוט שקשר את קצותנו
ולזכר רוחות מפתות משובה
|
הפחד הוא הדממה חסרת ההד
בין קירות ריקים.
|
עצבון עיניה ערפל יכס
ברק נסתר והועם,
|
הלילה מנגן לי קילוחים
כטיפות הגשם על עיניך
|
חשתי בגלי עייפותך
גולשים אל
מורדות השקט שלי
|
הוא אמר לי
"מחר
אבוא אליך,
ארד עד סוף געגועיך"
|
לפעמים
חדריי הריקים
{שעטיפתם עוד נאה}
מזמינים הצצה חטופה שלך
|
ציפורי הכאב
עטו אופק כחלחל
אל פינת חריצי ידיך,
|
בין פסיעותי נשרכת המילה
והגוף מותש וריק
|
ירכיים עטפו גווי
גם בשעת בוקר מאוחרת זו,
שרידי התנגדות נמסים בחום
העובר מקצות אצבעות אל ראש
|
שחור הבזלת
וכמה מילים
דקה או שתיים
דומיה
|
רשמת אהבתך אלי בחול
גלי הים כיסו, שטפו
|
ואני נוגעת בבשרך
היופי בעיניי עומד מלכת
|
אולי אני מלון דרכים
מעורפל
בקצה חלומות מבולבלים,
|
אומרים לי לראות צלילים
על פנים,
קרני אור צוללות משתברות
ניתזות בין גוונים
|
ירוק או כחול
לאוקטובר שלא החליט
|
גוף חציו נאבק
וחציו מתמסר לשפתיי
|
אותו היום
כשיצאנו עם שחר,
|
אותן המילים שאמרתי
כשבאתי אליך
מרובבת שינה
|
אין בי עיניים
לחצות קווי
גבולותיך
|
מניחה אהבתך על הסלע
מחכה להפתעות, לסערות
|
אישה
בנקודת זמן
קפואה אל פתחו של אביב.
|
חורון פניה אל ההר
ממלמלת מילים
|
קחני
לפני שהרוח עורגת
לנשוב בי סערה
למחוזות של דממה.
|
"חמוקים נאים לך"
אמר
ושלח יד
ללטף,
|
היום
כבר פתחתי הצוהר
אליך
|
מהרהרת הייתי
בטעם תשוקותיך
|
אשמורת חיים שניה
לא דומעת יותר
|
אתה הזר
שנשקת לשפתיי בלהט
|
בא אליך
כוסף גופך,
להתרפק
בין ירכייך
|
בדממה של אחר חצות
רק מתחיל ריקוד המכשפות
|
רק לך ממתינה
בערב שבת
עטופה ריחות עוגה
|
בין לטיפות שנותרו
כטיפות טל על דשא,
אחוש בין ירכיי
זכר לחות,
|
בחרתי רפרוף אצבעותיך
המוחות דמעה,
|
הן תדע כי ביישנות זו אני
משוטחת על מרצפות חדרנו
|
תוהה אני
האם אוכל
להתכנס גם אני
אל שלוותך בין האבנים
|
בין ים לימים
בין כחול לרגעים
|
מול בוקר
זוהר
עיניים מוליכות
תקופה.
|
בוא אל גופי
שותק לרגלי ההר
נוטף פלגי זיעה וזיכרונות
|
עדיין חג הנשר
על מדבר
וקצה חייך באצבעותיי
כפתיל נכרך,
|
שם בקצה של הזמן
מוצאת אותך דורך
על רגעים אבודים
|
ספגת ביישנות סמוקה
כל השנים
בגד נכלם
שהופשל עם אפלה
|
גוף אישה שרוע פרקדן
בשתיקת שמיים מעל
חפה מציוץ של צפור
או לחישת הרוח בקור.
|
גחלת בודדת השארת
החום לא מגיע אלי
|
ניצוצות ניצוצות ניתזת אלייך
נעלמת, טובעת בגופך.
מתעוררים אליי חיצייך
|
גם אם
העצים היסו לחשם,
נותרה עוד בלב פינה
של אהבה קטנה.
|
הוא דיבר בה
עולה מן המים
נוטף מתוקים.
הגוף כמה
|
הוא דיבר בה
עולה מן המים
נוטף מתוקים
|
אוסף קמטיה
בעיניים כואבות,
מגיש לה
מיים
|
לבי הפצוע נושק שושנה זעירה
מדי ליל
|
היא תטבול דמיונה בכוס קפה
וטעימה מתוקה מקרפ צרפתי
על מרצפות האבן העתיקות
בקפה אנג'לינה בסן ג'רמן.
|
גרמת לי לאהוב אותך
כשבאת עם השחר
כה קליל כעלה נידף
|
במקום בו תפגוש השמש
את דממת המים
קדה האדמה ליפעה
|
רוח נגנה בי היום
ולא היו לי שירים
לשיר לה.
|
האם תבוא אלי שוב
ואני לא שכחתי,
|
האם ניתן לימים
לעבור כך בדממה
|
הבט בי פועם
בנפשך הזכה
אור להבה בעיניי מרצד
|
הבטחה
באישון לילה
תוך רגעי החסד
בנפש מעורטלת,חשופה,
מתערבלת בך,שקטה.
|
סוחבת אתך קולות רחוקים
בין מיטות שאיש לא ישן בהן עוד
וכלי האוכל מסודרים
ערמות נאות לפי גדל וצבע
|
היא איננה מדברת
אך מבקשת בשתיקתה
|
ערב חג אביבי
הסיט וילון בד
משאון לדממה
|
חלומות מקופלים שם עדיין
במעלה מדרגות האהבה
|
אקרא לך מתוך עיניי,
מתוך שממון עורי
הסדוק,
|
הפקדתי בידיך
גרגירי רימונים מתוקים
|
מותר לי לנער
את זכר השתיקות
|
הקצב המהיר
הפסיעות הרחבות -
הזמן מודד נכסיו
|
הקשב
לפכפוך הנשמות העדין
הנשפך אל שלולית הגשם,
|
הרווח בין ציפיותיך
לבין רצונותיי
|
אתה כבר לא אוהב כמו פעם
גם לבקרים אין אותו הטעם
|
אתה כבר לא אוהב כמו פעם
גם לבקרים אין אותו הטעם,
המבט עדיין יציב
אך האוויר טיפה מצהיב.
|
עוד הגשם שולה נשימות
אחרונות
ועננים מתרסקים בצעקה
|
אל אורך גופי
הבאת לילותיך
והיו רכים ונמתחים
|
ולא הספיק לחרוז לה
מילים עטויות עשן אדמדם
סביב גופה
המרווה,
|
ומה עם כל התלתלים שנפרעו,
סבוכות שערותיי
|
ועודי מחפשת,
נוהרת למוצא אהבותיך
|
ועכשיו
כשיש לך מבט אחר
אני סובלני כפליים,
|
הן נפרשות על רצפת
העץ הקשה,
עיניים זובחות את הזבח
|
אם כך הזמן הוא
מילה ללא הגדרה
|
הבוקר
עוד מפזרת נשימות קצרות
הדוקות
|
חדרים סגורים נפתחים היום
מאובקים, נשכחים
מבקשים שקט בתוכם,
|
קשרה אהבה אל לבו
בחוט של זהב
|
חולמת בין דמעה לדמעה
זכרון שקצב לה הזמן
|
היית מחכה לי ימים רבים
בצידי החומה
|
כך אעמוד בפניך
עירומה ואחרת.
|
לו היה לי לרגע אותו החיוך
ששלחת מבעד צמרות עצים עירומים
|
חלומות שבריריים
מתנפצים אל החלון
|
בשקט אוהב לראותה
גופו געגוע ישן,
מתניה רכות
שערה אפור, שחוח
זוכר שפתיה מתוקות.
|
היא ביקשה את הליטוף
אהב את שערה,
ריחה כמו הבליח
בכל גופו.
|
בין גרגירי החול
עם כחול הרקיע
קצף גלי הים
מקלף קליפותיך.
|
האם ידעתי אותך
אי פעם,
רק נגיעות של חשק
ברגעים נמוגים
|
את יופיו וצחוקו
לא יוכלו להבין,
בפטפוטי היום יום
ובלילות מפוהקים עד שינה.
|
ביערות החושך
בין נימים וורידים,
איברים עוד זבים
את שנות דמעתם.
|
מתחדשים ונולדים שוב
כמו שתינו מימי נהר,
מי הנעורים
|
אם הייתי יוצאת
לרקוד תחת ירח מלא
היית שומע את הצעקות
בתוך הדממה של הגוף -
|
ירח צהוב
קפל אהבתנו אל תוכו
|
גם אני עוד חולמת
פתותי ירח בקפה של בוקר
|
נותרו המראות
חרוטים על הגוף
לבהות השלמה
|
החוט הדקיק עוד נשזר
בין נימי האודם
|
צובעת חיים אפורים
בברק, בעוז צבעים
|
הלילה שוב תיקח
את גופה אליך,
|
מתעקלת כלטאה מכושפת,
נעה עם הכאב
עיוורת,
|
במעיל הכבד של ימי נדודיי
כיסיתי פניך
לשכוח,
לשכוח.
|
כשתגיע אלי
ארצה,
אתלטף כל כולי
|
עוד כתם כצל על רוחך
סובב וסובב
פרפרים על מנורה
וחושך
|
לבד עם הרוח
שומעת,
חשה,
מריחה,
|
מביטה בעיניו שרק החלו לתמוה
מנסה להכנס אל ראשו, מבעד אישוניו לראות
|
הו לו היה לי ניגון כשלך
עיניים כהות חודרות לבבי,
|
לוחש קולך
דרך זגוגית החלון,
בבואה של דמותך
בנוף עצים עירומים
|
לומדת לשרטט חזה וכתפיים
לשרוט ציפורניים
בשולי החשק.
|
שבתי לפתע
אליך,
לרקום חוט שנפרם
|
משי גופי בין ידייך
נוסך כקטיפה
|
היו לנו כל המילים
לחלוק
בין השתיקות.
|
חולמת עירום כלינו
עת נשמטים אט אט
מוסרות אחרונים
|
ציפיה מסתתרת תחת השגרה
שולחת זרועות חמימות, מקלפת פחדים
|
לפני שנעבור את הזמן
תן לי לחוש
רטט ארגמני
|
במדבר החורף השומם
נעה הרוח בודדה
ולעיתים היתה שורטת את האש
ששמרתי לך בתוכי.
|
הצלחתי פעם לגעת
בקצוות החומים
החבורים תפר בתפר
|
הצלחתי פעם לגעת
בקצוות החומים
החבורים תפר בתפר
למרחבי מדבר אין סופיים.
|
מה שיכולתי לומר
בכרוע הקיץ לסתיו
|
ליל סחרחר מאז עזבתיכן זה מכבר
סדורות, חתומות
על זרי תהילה.
|
דרך עיניי תוכל לראות
את הלילה הקר
בחצרות איברים
שם אשב מפוחדת
|
בטעם האתמול המר
אתה זורע מילים
|
אולי זו היא רק נשמתי
הנוקשת בתיפוף חסר פשר
על הגוף הקפוא, מעוררת מילים
שחלפו.
|
כן, הוסרה המסכה
והפנים
הן פניי
|
אם מקלט נפשי תחפש
בגופך תתעלס
|
אתה נותן לי להרגיש
כל-כך יפה
כשאתה מדבר עלי
|
בעודנו
מתירים שרוכי מילים
|
מתיקות על הלחי
לפעמים אוספת בשפתיי
|
לא אכלתי מרורים כל השנים
אך הייתה השתיקה,
פירורים של מבט קפוא.
|
נגיעות
רכות
שוּליות
שלוליות החורף
שנמוֹת,
|
צל כיסה
חלקת אבנים קטנה,
מקום מסתור
ללחש רגלינו.
|
שזרת בי קסמים
של שתיקה,
ואהבתי לך
בדמעתי חסויה.
|
היא עומדת בתווך
בין הפחדים,
|
נותרו לי שמיים של תכלת
וטעם מתוק בתוכי
|
כן,
ציפור הייתי
נטולת כנף.
|
נטוף דבשך
על חלקת
אדמתי...
|
הוא ראה את נשיותה
צומחת מתוך אדמה חמה
|
אט אט
מחדלים ילכו וימוגו,
תיותר אך אדמה
ונשמות מהלכות בה.
|
ניגון עצוב חשף אותך
ואני, בשלי הייתי
חולמת כוכבים כמדי לילה.
|
היא חשבה שזה סוף המסע
ואיך זה הרוח ממשיכה ללחוש וללחוש
לנוע על פניה וגופה
|
אולי הייתי צריכה ללכת
ביום של זהב שכזה
יום מואר
|
סימני קיץ
אוחזים בשדות המילים
שהותרת אחריך
|
מפרשך המתוח
ומפרשי מתבדר
ברוח
|
שותק, מתנשא
אפל וקודח
כסלע בשממה
|
הגו מקיץ אל הסתיו
כמו החצב
|
עוד השמש רוקעת גופינו בחול
כמו פסל שותק
וגולש אט אט
נוזל אל הגלים.
|
עטפתיך בשמיכתי
לחפון גופך
לי למרגוע
|
שיריי הלכו לנוד בדרכים
עדיין ריקים
והייתי להם לעיניים,
|
עיניי היודעות להקשיב
בעוד מוחי מעופף
אל חלומן של מילים
|
אסתכל רק בעיניך
לא אביט בראי
|
אני זוכרת עיניים,
עיניים אי אפשר לשכוח
|
כך אפגוש בזיכרון
כמו עלה ברוח
חלומי כבר מט
ועודני מתנפנפת
|
דמעות עיניי לא נופלות,
הרים עוטים עלי
שחר כחול.
|
עמדת בסוף הקיץ
לקטוף את שנותר
|
אני חופרת בערוב ימיי
אחר סודותיך
עמוק באדמה
|
ענג אותי במדבר
ביובש אדמתי
קסם לשונך אחוש
על בשרי, סופג.
|
הערב נטל את ידיו
תחת טיפות טל שקופות
|
גופה הדווי
שחווה נוף וצבעים,
זעק לפתע
|
סער ים בעצמותיי
שחור מצולותיו זועף
אפרורית בתכלת רקיע
חותך בשרי, שותת דמי.
|
פקח עינייך אהובי
וראה אותי,
הרגש אותי,
|
לא קעקעתי תמונות על עורי
אך שם מתחת
זרמים חמים בוערים לימים.
|
פוסעת בשבילך
לקדוח מסך ערפל,
|
וכבר היית הולך
ובין ירכי הפרפרים
נשבו בחזקה
|
לאט,במים תיפתחי
כצדפה
וכל היופי שבך,
וכל הדממה.
|
ואני צועקת ללא קול
אחר עצים ירוקים
והחול,
|
זה רק קסם של חליל
מתנגן ברקע
מזכיר לי את הזמן
|
ציפור טרף אני
על שמי תשוקותייך
|
במים הצלולים
מצאנו ילדות מרוחקת
קרירות חבקה
את רגלינו.
|
הזמן חושף בי צללים,
צללים של סודות,
כמו ניגון לא ידוע
שמילותיו נדמו.
|
אני מקלפת צלקות
שעיטרו את קירות ביתנו
|
באותו החיוך המאיר
את הקולות
|
בין גגות ניצת האודם
ומגדלי תפילה
פרשו הקול.
|
נגעתי היום בקולך
והוא,
כמו קול של הרוח
בשלהי הסתיו
|
שום דבר לא קורה
סתם כך,
כשהלב מרעיד
|
קסם מהלך על חלקת עורי
לא רחצתי במים
לא סורק שערי,
עוד שפתיים נגעו
ואדום,
אנחת אהבים
לא מיציתי עד תום.
|
נוגע במסתרים
מלטף אוצרות חבויים,
שדה עלווה ירוקה
וריח הפרי המבשיל.
|
קראת לי אל המדבר
ללחוש בין נקיקיי
|
אצבעותיי מוליכות מבט
על פנייך,
|
ראיתיו
בעיני רוחי
מבטו, הדרת שיבה
נשימתו הטופחת על פני
קלילה,
|
ירח גרר אותי
עד קצה המדבר
שם גיליתי את עינייך
|
לא אספתי
ניצוצות של זעם
מעל ראשי
|
יוצקת שירים על לבך
אהבה במבטיך
הן תזכור
רעד ראשון
של רוחות נכלמות.
|
רוצה בך
ממלא בי חללים
מטפס וגולש
זוחל ומרסק
|
רחובות כבר נשטפו מפסיעותנו
שהיו טופפות ערב ערב,
|
שירתי חצבה לה דרכה
במחילות החול הדקיקות,
זחלה
על פני העור כפיתוי.
|
כל גופה הוא חלל
ריקנות של חדר
מלא חפצים
|
אני מרכיבה מילים חדשות
מתוך גופך הרפוי
|
ירכיי הרכות
המקופלות תחת ראשך
וחלומותיך
|
את כל רסיסי המוזה
שכפתי אל מילותיי
הנחתי על ראשך החולם,
|
רק אתמול
עוד היו חבויים חלומות
בקצה ההר
|
רק לך אני
מציירת
תמונה במילים
|
אני יודע לכלוא את רגשותיי
בעודי מונח על צלחת מכסיפה
זנבי פרוש, ראשי מורם
מבטי החלול פקוח על שיער
|
נותרה הבדידות לבדה
עטופה בין קירות לבנים
|
עייפה מנגד אשמע,
קולך בין פעמוני הרוח.
|
שבויה בך
בדבש המבט,
כה גלוי ובוהק
|
ועינייה לוגמות
נוף עירומך,
שדות אדמה חומים
קצות זהב הדגן
|
האם ציירתי לך פעם
את שבילי השערות
הסבוכות/נעתרות לכף ידי
|
שוב ללכת לאיבוד
במרחבי רגשות
|
שובי אליי ילדה
הבטיחי לי בוקר כחול
ושפעת סביונים
|
חזתה את משאלותיה
כשהבוקר נטף בה
|
מעבר אל רגע מאוחר
ואולי אל
עוד שנים, שנים.
|
כשנגמרים כל השירים
באות המילים הבודדות
וקובעות עצמן על הדף
ממתינות.
|
במקצב פנימי שונה
מכתיב לו הגוף צעדיו
|
ומילים גבוהות קמו
להתקבץ אל טיפות הגשם
|
לאט את מופיעה
וחיוך מבריק במבטך,
יוצאת מארוני בשמלתך הרחבה
ומרחפת אל אולם הריקודים...
|
הגיע הזמן
לאסוף את האבנים
גדולות ושחורות
לפנות את ההריסות
|
שתיקה נולדה שם בחורף
בדם שכוסה במעטה לבן
|
הולך אתה ושותק
ופה הסער
הציף ומחק
את שלוות ההווה
|
הייתי אוספת רגעים של שתיקה
בין הטלאי על דש שמלתך
לבין חיוך מעשה מזיכרון שלא מש.
|
תלתל זהוב על כתפך
לחי נוגעת, רכה
|
אם לא תביטי בתלתלים הנושרים
ולא תראי את האפור בקצותם
אולי עוד ישמרו החלומות
בראשך הקצוץ,
|
קו ירכיה
משוך
בעדנת מכחול
|
רציתי לקרוא על פניך
את כל החוויות הקטנות
שביקרת,
שהרגשת
|
אור מוכסף על שיער אישה
נצנוץ מפתה
ליחשוש שפתה
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
זה שמאשר את
הסלוגנים יקר,
עזוב הכל וטוס
לדפיוצר שלי, כי
אני מחכה לאישור
היצירות שלי מאז
בימה אחרת!
חוצפה!
לו יהי,
"פזמניק" ללא
חוש זמן או
התמצאות שדורש
כבוד!
תגובת המערכת:
אנוכי, זה שמאשר
את הסלוגנים, לא
כאן בשביל לאשר
את היצירות
הדביליות שלך.
אני כאן בשביל
לאשר את
הסלוגנים
הדביליים שלך. |
|
