|
אישה,
בוגרת ,חולמת,
מלאת דמיון,
רומנטית.
.
האם אוכל לחבוק את הטבע
עד קצה בריאתו
|
אל תמדדי את הזמן
הוא שלך,
ערטילאית היית
ועודך
|
כבר הגעתי אל המרחק
שם האופק בנגיעת יד
|
עומדת על אדן
כל בוקר
קורנת ראשוניות
|
תלתלייך היו
יפי חמוקיך
בריאה מופלאה
לנשיות שבך.
|
גם אם תביט עמוק בעיניה
היא לא תראה אותך
|
ירדתי אל עומקה של שנתך
חלומות מרצדים בתוכי
|
כל הדממות שלה
עשויות היו תמונות וסודות
|
חמקתי אליך ילדי
ללכוד עוד צל
|
המוח -
הצלילות הזו בערוב ימייך,
|
לזכר החוט שקשר את קצותנו
ולזכר רוחות מפתות משובה
|
הפחד הוא הדממה חסרת ההד
בין קירות ריקים.
|
עצבון עיניה ערפל יכס
ברק נסתר והועם,
|
הלילה מנגן לי קילוחים
כטיפות הגשם על עיניך
|
חשתי בגלי עייפותך
גולשים אל
מורדות השקט שלי
|
הוא אמר לי
"מחר
אבוא אליך,
ארד עד סוף געגועיך"
|
לפעמים
חדריי הריקים
{שעטיפתם עוד נאה}
מזמינים הצצה חטופה שלך
|
ציפורי הכאב
עטו אופק כחלחל
אל פינת חריצי ידיך,
|
בין פסיעותי נשרכת המילה
והגוף מותש וריק
|
ירכיים עטפו גווי
גם בשעת בוקר מאוחרת זו,
שרידי התנגדות נמסים בחום
העובר מקצות אצבעות אל ראש
|
שחור הבזלת
וכמה מילים
דקה או שתיים
דומיה
|
רשמת אהבתך אלי בחול
גלי הים כיסו, שטפו
|
ואני נוגעת בבשרך
היופי בעיניי עומד מלכת
|
אולי אני מלון דרכים
מעורפל
בקצה חלומות מבולבלים,
|
אומרים לי לראות צלילים
על פנים,
קרני אור צוללות משתברות
ניתזות בין גוונים
|
ירוק או כחול
לאוקטובר שלא החליט
|
גוף חציו נאבק
וחציו מתמסר לשפתיי
|
אותו היום
כשיצאנו עם שחר,
|
אותן המילים שאמרתי
כשבאתי אליך
מרובבת שינה
|
אין בי עיניים
לחצות קווי
גבולותיך
|
מניחה אהבתך על הסלע
מחכה להפתעות, לסערות
|
אישה
בנקודת זמן
קפואה אל פתחו של אביב.
|
חורון פניה אל ההר
ממלמלת מילים
|
קחני
לפני שהרוח עורגת
לנשוב בי סערה
למחוזות של דממה.
|
"חמוקים נאים לך"
אמר
ושלח יד
ללטף,
|
היום
כבר פתחתי הצוהר
אליך
|
מהרהרת הייתי
בטעם תשוקותיך
|
אשמורת חיים שניה
לא דומעת יותר
|
אתה הזר
שנשקת לשפתיי בלהט
|
בא אליך
כוסף גופך,
להתרפק
בין ירכייך
|
בדממה של אחר חצות
רק מתחיל ריקוד המכשפות
|
רק לך ממתינה
בערב שבת
עטופה ריחות עוגה
|
בין לטיפות שנותרו
כטיפות טל על דשא,
אחוש בין ירכיי
זכר לחות,
|
בחרתי רפרוף אצבעותיך
המוחות דמעה,
|
הן תדע כי ביישנות זו אני
משוטחת על מרצפות חדרנו
|
תוהה אני
האם אוכל
להתכנס גם אני
אל שלוותך בין האבנים
|
בין ים לימים
בין כחול לרגעים
|
מול בוקר
זוהר
עיניים מוליכות
תקופה.
|
בוא אל גופי
שותק לרגלי ההר
נוטף פלגי זיעה וזיכרונות
|
עדיין חג הנשר
על מדבר
וקצה חייך באצבעותיי
כפתיל נכרך,
|
שם בקצה של הזמן
מוצאת אותך דורך
על רגעים אבודים
|
ספגת ביישנות סמוקה
כל השנים
בגד נכלם
שהופשל עם אפלה
|
גוף אישה שרוע פרקדן
בשתיקת שמיים מעל
חפה מציוץ של צפור
או לחישת הרוח בקור.
|
גחלת בודדת השארת
החום לא מגיע אלי
|
ניצוצות ניצוצות ניתזת אלייך
נעלמת, טובעת בגופך.
מתעוררים אליי חיצייך
|
גם אם
העצים היסו לחשם,
נותרה עוד בלב פינה
של אהבה קטנה.
|
הוא דיבר בה
עולה מן המים
נוטף מתוקים.
הגוף כמה
|
הוא דיבר בה
עולה מן המים
נוטף מתוקים
|
אוסף קמטיה
בעיניים כואבות,
מגיש לה
מיים
|
לבי הפצוע נושק שושנה זעירה
מדי ליל
|
היא תטבול דמיונה בכוס קפה
וטעימה מתוקה מקרפ צרפתי
על מרצפות האבן העתיקות
בקפה אנג'לינה בסן ג'רמן.
|
גרמת לי לאהוב אותך
כשבאת עם השחר
כה קליל כעלה נידף
|
במקום בו תפגוש השמש
את דממת המים
קדה האדמה ליפעה
|
רוח נגנה בי היום
ולא היו לי שירים
לשיר לה.
|
האם תבוא אלי שוב
ואני לא שכחתי,
|
האם ניתן לימים
לעבור כך בדממה
|
הבט בי פועם
בנפשך הזכה
אור להבה בעיניי מרצד
|
הבטחה
באישון לילה
תוך רגעי החסד
בנפש מעורטלת,חשופה,
מתערבלת בך,שקטה.
|
סוחבת אתך קולות רחוקים
בין מיטות שאיש לא ישן בהן עוד
וכלי האוכל מסודרים
ערמות נאות לפי גדל וצבע
|
היא איננה מדברת
אך מבקשת בשתיקתה
|
ערב חג אביבי
הסיט וילון בד
משאון לדממה
|
חלומות מקופלים שם עדיין
במעלה מדרגות האהבה
|
אקרא לך מתוך עיניי,
מתוך שממון עורי
הסדוק,
|
הפקדתי בידיך
גרגירי רימונים מתוקים
|
מותר לי לנער
את זכר השתיקות
|
הקצב המהיר
הפסיעות הרחבות -
הזמן מודד נכסיו
|
הקשב
לפכפוך הנשמות העדין
הנשפך אל שלולית הגשם,
|
הרווח בין ציפיותיך
לבין רצונותיי
|
אתה כבר לא אוהב כמו פעם
גם לבקרים אין אותו הטעם
|
אתה כבר לא אוהב כמו פעם
גם לבקרים אין אותו הטעם,
המבט עדיין יציב
אך האוויר טיפה מצהיב.
|
עוד הגשם שולה נשימות
אחרונות
ועננים מתרסקים בצעקה
|
אל אורך גופי
הבאת לילותיך
והיו רכים ונמתחים
|
ולא הספיק לחרוז לה
מילים עטויות עשן אדמדם
סביב גופה
המרווה,
|
ומה עם כל התלתלים שנפרעו,
סבוכות שערותיי
|
ועודי מחפשת,
נוהרת למוצא אהבותיך
|
ועכשיו
כשיש לך מבט אחר
אני סובלני כפליים,
|
הן נפרשות על רצפת
העץ הקשה,
עיניים זובחות את הזבח
|
אם כך הזמן הוא
מילה ללא הגדרה
|
הבוקר
עוד מפזרת נשימות קצרות
הדוקות
|
חדרים סגורים נפתחים היום
מאובקים, נשכחים
מבקשים שקט בתוכם,
|
קשרה אהבה אל לבו
בחוט של זהב
|
חולמת בין דמעה לדמעה
זכרון שקצב לה הזמן
|
היית מחכה לי ימים רבים
בצידי החומה
|
כך אעמוד בפניך
עירומה ואחרת.
|
לו היה לי לרגע אותו החיוך
ששלחת מבעד צמרות עצים עירומים
|
חלומות שבריריים
מתנפצים אל החלון
|
בשקט אוהב לראותה
גופו געגוע ישן,
מתניה רכות
שערה אפור, שחוח
זוכר שפתיה מתוקות.
|
היא ביקשה את הליטוף
אהב את שערה,
ריחה כמו הבליח
בכל גופו.
|
בין גרגירי החול
עם כחול הרקיע
קצף גלי הים
מקלף קליפותיך.
|
האם ידעתי אותך
אי פעם,
רק נגיעות של חשק
ברגעים נמוגים
|
את יופיו וצחוקו
לא יוכלו להבין,
בפטפוטי היום יום
ובלילות מפוהקים עד שינה.
|
ביערות החושך
בין נימים וורידים,
איברים עוד זבים
את שנות דמעתם.
|
מתחדשים ונולדים שוב
כמו שתינו מימי נהר,
מי הנעורים
|
אם הייתי יוצאת
לרקוד תחת ירח מלא
היית שומע את הצעקות
בתוך הדממה של הגוף -
|
ירח צהוב
קפל אהבתנו אל תוכו
|
גם אני עוד חולמת
פתותי ירח בקפה של בוקר
|
נותרו המראות
חרוטים על הגוף
לבהות השלמה
|
החוט הדקיק עוד נשזר
בין נימי האודם
|
צובעת חיים אפורים
בברק, בעוז צבעים
|
הלילה שוב תיקח
את גופה אליך,
|
מתעקלת כלטאה מכושפת,
נעה עם הכאב
עיוורת,
|
במעיל הכבד של ימי נדודיי
כיסיתי פניך
לשכוח,
לשכוח.
|
כשתגיע אלי
ארצה,
אתלטף כל כולי
|
עוד כתם כצל על רוחך
סובב וסובב
פרפרים על מנורה
וחושך
|
לבד עם הרוח
שומעת,
חשה,
מריחה,
|
מביטה בעיניו שרק החלו לתמוה
מנסה להכנס אל ראשו, מבעד אישוניו לראות
|
הו לו היה לי ניגון כשלך
עיניים כהות חודרות לבבי,
|
לוחש קולך
דרך זגוגית החלון,
בבואה של דמותך
בנוף עצים עירומים
|
לומדת לשרטט חזה וכתפיים
לשרוט ציפורניים
בשולי החשק.
|
שבתי לפתע
אליך,
לרקום חוט שנפרם
|
משי גופי בין ידייך
נוסך כקטיפה
|
היו לנו כל המילים
לחלוק
בין השתיקות.
|
חולמת עירום כלינו
עת נשמטים אט אט
מוסרות אחרונים
|
ציפיה מסתתרת תחת השגרה
שולחת זרועות חמימות, מקלפת פחדים
|
לפני שנעבור את הזמן
תן לי לחוש
רטט ארגמני
|
במדבר החורף השומם
נעה הרוח בודדה
ולעיתים היתה שורטת את האש
ששמרתי לך בתוכי.
|
הצלחתי פעם לגעת
בקצוות החומים
החבורים תפר בתפר
|
הצלחתי פעם לגעת
בקצוות החומים
החבורים תפר בתפר
למרחבי מדבר אין סופיים.
|
מה שיכולתי לומר
בכרוע הקיץ לסתיו
|
ליל סחרחר מאז עזבתיכן זה מכבר
סדורות, חתומות
על זרי תהילה.
|
דרך עיניי תוכל לראות
את הלילה הקר
בחצרות איברים
שם אשב מפוחדת
|
בטעם האתמול המר
אתה זורע מילים
|
אולי זו היא רק נשמתי
הנוקשת בתיפוף חסר פשר
על הגוף הקפוא, מעוררת מילים
שחלפו.
|
כן, הוסרה המסכה
והפנים
הן פניי
|
אם מקלט נפשי תחפש
בגופך תתעלס
|
אתה נותן לי להרגיש
כל-כך יפה
כשאתה מדבר עלי
|
בעודנו
מתירים שרוכי מילים
|
מתיקות על הלחי
לפעמים אוספת בשפתיי
|
לא אכלתי מרורים כל השנים
אך הייתה השתיקה,
פירורים של מבט קפוא.
|
נגיעות
רכות
שוּליות
שלוליות החורף
שנמוֹת,
|
צל כיסה
חלקת אבנים קטנה,
מקום מסתור
ללחש רגלינו.
|
שזרת בי קסמים
של שתיקה,
ואהבתי לך
בדמעתי חסויה.
|
היא עומדת בתווך
בין הפחדים,
|
נותרו לי שמיים של תכלת
וטעם מתוק בתוכי
|
כן,
ציפור הייתי
נטולת כנף.
|
נטוף דבשך
על חלקת
אדמתי...
|
הוא ראה את נשיותה
צומחת מתוך אדמה חמה
|
אט אט
מחדלים ילכו וימוגו,
תיותר אך אדמה
ונשמות מהלכות בה.
|
ניגון עצוב חשף אותך
ואני, בשלי הייתי
חולמת כוכבים כמדי לילה.
|
היא חשבה שזה סוף המסע
ואיך זה הרוח ממשיכה ללחוש וללחוש
לנוע על פניה וגופה
|
אולי הייתי צריכה ללכת
ביום של זהב שכזה
יום מואר
|
סימני קיץ
אוחזים בשדות המילים
שהותרת אחריך
|
מפרשך המתוח
ומפרשי מתבדר
ברוח
|
שותק, מתנשא
אפל וקודח
כסלע בשממה
|
הגו מקיץ אל הסתיו
כמו החצב
|
עוד השמש רוקעת גופינו בחול
כמו פסל שותק
וגולש אט אט
נוזל אל הגלים.
|
עטפתיך בשמיכתי
לחפון גופך
לי למרגוע
|
שיריי הלכו לנוד בדרכים
עדיין ריקים
והייתי להם לעיניים,
|
עיניי היודעות להקשיב
בעוד מוחי מעופף
אל חלומן של מילים
|
אסתכל רק בעיניך
לא אביט בראי
|
אני זוכרת עיניים,
עיניים אי אפשר לשכוח
|
כך אפגוש בזיכרון
כמו עלה ברוח
חלומי כבר מט
ועודני מתנפנפת
|
דמעות עיניי לא נופלות,
הרים עוטים עלי
שחר כחול.
|
עמדת בסוף הקיץ
לקטוף את שנותר
|
אני חופרת בערוב ימיי
אחר סודותיך
עמוק באדמה
|
ענג אותי במדבר
ביובש אדמתי
קסם לשונך אחוש
על בשרי, סופג.
|
הערב נטל את ידיו
תחת טיפות טל שקופות
|
גופה הדווי
שחווה נוף וצבעים,
זעק לפתע
|
סער ים בעצמותיי
שחור מצולותיו זועף
אפרורית בתכלת רקיע
חותך בשרי, שותת דמי.
|
פקח עינייך אהובי
וראה אותי,
הרגש אותי,
|
לא קעקעתי תמונות על עורי
אך שם מתחת
זרמים חמים בוערים לימים.
|
פוסעת בשבילך
לקדוח מסך ערפל,
|
וכבר היית הולך
ובין ירכי הפרפרים
נשבו בחזקה
|
לאט,במים תיפתחי
כצדפה
וכל היופי שבך,
וכל הדממה.
|
ואני צועקת ללא קול
אחר עצים ירוקים
והחול,
|
זה רק קסם של חליל
מתנגן ברקע
מזכיר לי את הזמן
|
ציפור טרף אני
על שמי תשוקותייך
|
במים הצלולים
מצאנו ילדות מרוחקת
קרירות חבקה
את רגלינו.
|
הזמן חושף בי צללים,
צללים של סודות,
כמו ניגון לא ידוע
שמילותיו נדמו.
|
אני מקלפת צלקות
שעיטרו את קירות ביתנו
|
באותו החיוך המאיר
את הקולות
|
בין גגות ניצת האודם
ומגדלי תפילה
פרשו הקול.
|
נגעתי היום בקולך
והוא,
כמו קול של הרוח
בשלהי הסתיו
|
שום דבר לא קורה
סתם כך,
כשהלב מרעיד
|
קסם מהלך על חלקת עורי
לא רחצתי במים
לא סורק שערי,
עוד שפתיים נגעו
ואדום,
אנחת אהבים
לא מיציתי עד תום.
|
נוגע במסתרים
מלטף אוצרות חבויים,
שדה עלווה ירוקה
וריח הפרי המבשיל.
|
קראת לי אל המדבר
ללחוש בין נקיקיי
|
אצבעותיי מוליכות מבט
על פנייך,
|
ראיתיו
בעיני רוחי
מבטו, הדרת שיבה
נשימתו הטופחת על פני
קלילה,
|
ירח גרר אותי
עד קצה המדבר
שם גיליתי את עינייך
|
לא אספתי
ניצוצות של זעם
מעל ראשי
|
יוצקת שירים על לבך
אהבה במבטיך
הן תזכור
רעד ראשון
של רוחות נכלמות.
|
רוצה בך
ממלא בי חללים
מטפס וגולש
זוחל ומרסק
|
רחובות כבר נשטפו מפסיעותנו
שהיו טופפות ערב ערב,
|
שירתי חצבה לה דרכה
במחילות החול הדקיקות,
זחלה
על פני העור כפיתוי.
|
כל גופה הוא חלל
ריקנות של חדר
מלא חפצים
|
אני מרכיבה מילים חדשות
מתוך גופך הרפוי
|
ירכיי הרכות
המקופלות תחת ראשך
וחלומותיך
|
את כל רסיסי המוזה
שכפתי אל מילותיי
הנחתי על ראשך החולם,
|
רק אתמול
עוד היו חבויים חלומות
בקצה ההר
|
רק לך אני
מציירת
תמונה במילים
|
אני יודע לכלוא את רגשותיי
בעודי מונח על צלחת מכסיפה
זנבי פרוש, ראשי מורם
מבטי החלול פקוח על שיער
|
נותרה הבדידות לבדה
עטופה בין קירות לבנים
|
עייפה מנגד אשמע,
קולך בין פעמוני הרוח.
|
שבויה בך
בדבש המבט,
כה גלוי ובוהק
|
ועינייה לוגמות
נוף עירומך,
שדות אדמה חומים
קצות זהב הדגן
|
האם ציירתי לך פעם
את שבילי השערות
הסבוכות/נעתרות לכף ידי
|
שוב ללכת לאיבוד
במרחבי רגשות
|
שובי אליי ילדה
הבטיחי לי בוקר כחול
ושפעת סביונים
|
חזתה את משאלותיה
כשהבוקר נטף בה
|
מעבר אל רגע מאוחר
ואולי אל
עוד שנים, שנים.
|
כשנגמרים כל השירים
באות המילים הבודדות
וקובעות עצמן על הדף
ממתינות.
|
במקצב פנימי שונה
מכתיב לו הגוף צעדיו
|
ומילים גבוהות קמו
להתקבץ אל טיפות הגשם
|
לאט את מופיעה
וחיוך מבריק במבטך,
יוצאת מארוני בשמלתך הרחבה
ומרחפת אל אולם הריקודים...
|
הגיע הזמן
לאסוף את האבנים
גדולות ושחורות
לפנות את ההריסות
|
שתיקה נולדה שם בחורף
בדם שכוסה במעטה לבן
|
הולך אתה ושותק
ופה הסער
הציף ומחק
את שלוות ההווה
|
הייתי אוספת רגעים של שתיקה
בין הטלאי על דש שמלתך
לבין חיוך מעשה מזיכרון שלא מש.
|
תלתל זהוב על כתפך
לחי נוגעת, רכה
|
אם לא תביטי בתלתלים הנושרים
ולא תראי את האפור בקצותם
אולי עוד ישמרו החלומות
בראשך הקצוץ,
|
קו ירכיה
משוך
בעדנת מכחול
|
רציתי לקרוא על פניך
את כל החוויות הקטנות
שביקרת,
שהרגשת
|
אור מוכסף על שיער אישה
נצנוץ מפתה
ליחשוש שפתה
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
אדולף היה גבר,
אחושילינג גבר.
אבל אז הוא
נפטר.
אבירן
דווידוביץ' מספר
על אבא. |
|
