|
"תנו לשוב אל אותה הפינה הנדחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות.
תנו לשיר את השיר החולה, הקודח,
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח,
שוב לחזור וללכת יחף על שברי זכוכיות."
השיר על הארץ, יהושע סובול.
ברגע הראשון חשב שהוא מדמיין, זה אמיתי או שאני הוזה שאל את
עצמו
הוא לא היה מסוגל להסיר את העיניים ממנה, שלווה ונינוחה כל כך,
רוקדת על החול לצלילי החליל והכינור,
|
אנחנו מדברים, משתפים אחד את השני במה שכל אחד עובר (צבא, צבא
ועוד קצת צבא), רואים סרטים יחד, אפילו הסקס טוב.
אבל האם כל זה שווה את זה?
|
שמי לא היה קאי, אבל היא אהבה לקרוא לי כך, בוקר אחד כשיצאנו
לטייל לא הנחתי לה עד שלא תסביר לי מה משמעות השם, היא סיפרה
לי שקאי זאת מילה עתיקה בסינית שמשמעותה נשימה, ואני בעצם כמו
האוויר לנשימה שלה.
|
שאבתי מכל שריר ועצב שקיים בגופי את טיפות הכח האחרונות,
הצלחתי לפתוח את הפה ולנשום, הרמתי את ידי ומחיתי את דמעותיה,
היא פקחה עיניה אך לא הסתכלה אלי, היא לא הייתה מסוגלת.
|
שיר התנגן ברדיו, הוא לא היה בטוח מי הזמר, חשב שהקול מזכיר
קצת את דילן אבל זה לא מה שהיה בראשו כבר רגע אחרי...
|
אם רק יכולתי לקפץ בדפי החיים כמו ילד המקפץ בשמי חורף בין
שלוליות
|
כמו פרפרים, מופיעים פתאום משום מקום, גורמים לך לחיוך
|
לעיתים אני מוצא את עצמי נח בערש שירי
מתיישב לצידם בתחילה כאורח
|
Walking Down the river
thinking of the past
Remembering all the moments we share together
|
גם כשכולם מדברים מסביבי, תמיד אני מרגיש בתוכי את השתיקה.
לא תמיד בא לי להיות כאן, וכמה קשה לי לבחור בדרך הקלה.
|
כל אשר אלך במסעותיי
חופש המחשבה ויצר הרפתקה לי תעניק
וכל אשר אפגש בדרכי
ממנו אלמד וממנו אעמיק
|
אלייך
אל מגע ידייך
אל רוך שפתייך
|
אליס
אליס שלי
מלקטת לבבות קטנה
|
אני נרגע, נותן לעצמי לספוג את חום ידה,
את פותחת חלון, אוויר קר נכנס ומשבש את האוירה.
אני עוצר את המכונית, נשען לאחור, העיניים נעצמות.
את פתאום נזכרת במשהו רע, ומתחילה לבכות.
|
אז הנה, אפשר ממש לראות - כשאתה רוצה אתה קיים.
הוכחה כתובה - שחור על גבי לבן.
ועמוק בפנים אתה יודע - שאתה ולא אחר אדון לגורלך
והחיים והמשמעות - הם קלפים בכף ידך.
|
אתה חושב כל הזמן על איך זה להיות כמותם
אבל כשאתה מתקרב קצת אתה מרגיש את עצמך נעלם.
|
ביקשתי כי תבואי
החיים מטילים כובד על כתפיי
|
מחר יוצאים אל דרך חדשה
דלתות נפתחות אל שבילים של תקווה
|
זה רק אני והוא עכשיו,
זה רק אני והדף הלבן
|
העבר הוא הפרקים הראשונים
ההווה הוא האפשרות לשינוי שיתרחש בעלילה
והעתיד הוא הדפים האחרונים שמחכים להגיע אליהם
|
היי לי שיר,
שיר שאוכל לפרוט צליליו על מיתרי לבי
|
אכה בך שורש, פירותייך ישתובבו לאיטם על ענפיי.
ניצני גופך יזמנו צוהר לאהבתי.
|
התמימות דועכת כמו אור הגחלילית
מה כבר נשאר מאותה הילדות
|
זמרי מנגינות ילדה בין ערביים
כציפור המנגנת שירת ציוצה.
האזיני לעלים המבקשים מגעה של הרוח
ולפרפרים שעפים אל הפרח הבא.
|
והאמת, איפה היא מסתתרת?
מישהו בכלל אמר שהיא קיימת
גם על אהבה ואלוהים אומרים המון דברים
אולי אלו סתם אשליות שנח בהן להאמין.
|
התקחי?
וכי אפשר זאת לקחת
האתן?
וכי אוכל זאת לתת?
|
שנייה שנאספת אל הדקה שנאספת אל השעה שנאספת אל היום
מחזור שלם של חיים מתמוסס כאילו היה רק חלום.
|
כחול כחול כחול
הים כל כך כחול
ואין דבר מלבד הים
ואין דבר מלבדך
|
אנוסה, כלי ושבר, כיונה פצועה תהיי
להירפא, להתיר פצעייך, תבואי אל משכן רוחי,
|
נגמר הקיץ
הלבנה ניעורה משנתה המנומנמת
נדמה כי די לה בשקיעתו של יום
כדי להזמין את זריחתו של הלילה
|
לכמה שקרים אתמכר, לכמה עולמות טפלים אבלע
כמה משפטים ריקים מתוכן עוד יכתבו עד שתשרפי בי כלהבה.
|
העולם עוצר מלכת, רק היא ואני.
הכל נעמד, רק הלב הוא זה הבוער בתוכנו.
|
כמה טוב לי עכשיו, כמה טוב
לחייך אל הכוכבים ופשוט לאהוב.
|
והשמיים בהירים, שמחים למראה הנשקף מתחתיהם
והציפורים שרות לכבוד מה שרואות עיניהן
ורק את
עצובה
|
עולם קסום
עננים, פרחים ופרפרים
עולם קסום
מנגינת חליל ושירים
|
הטבע בוחר להראות את יופיו,
הם בוחרים להתעלם.
הפרפר בוחר לשבת על פרחו,
הם בוחרים להתעלם.
|
אתה יכול להמשיך לשבת לבדך
לנסות לעכל שאריות מעברך
או שאתה יכול לפקוח עיניים
להתעורר מהשינה הארוכה
|
שיער של רוח
ועיניים של שמיים
טהורה ויפה כל כך
כמו טיפה של מים
|
עיניה בוחנות את סביבתה
כדומה לציפור המתיישבת על ענף לאחר נדודה עם הרוח.
|
מרוב מסיכות לא רואים את הפנים
צבעונית כל כך, ממש כמו הפרחים
|
קצת להביט בעיניים, קצת ללטף, קצת להתקרב, מקסימום, מי יודע,
אולי פתאום גם נתאהב.
|
וכך לעיתים כשהכל אפוף עשן, והייאוש כמעט מגיע
ניצתים בו זרמים של שחר חדש שמפציע
|
גם כשאלך, אשמח ביודעי שהוא יהיה כאן תמיד
אפר גופי מתערבב באדמתו
ורוחי שלמה תידום בנצחיותו.
|
עוד סרט, עוד ספר, עוד בן אדם לאהוב, לשנוא, לדבר איתו על כל
מה שראוי שראויה לו...
השתיקה.
|
מדהים עד כמה מוסיקה לפעמים יכולה להכנס לתוך הנשמה, לפלס דרכה
דרך כל קשיי היום והסבל שמצטבר אל תוך הלב, לעורר בך השראה,
להעיר את הדמיון, ולגרום לך להרגיש תחושה של התעלות, שלווה
פנימית, להזכיר לך את כל מה שטוב ויפה...
|
בימים אלה אני מרגיש עם עצמי מבולבל יותר ויותר, אני מרגיש כי
כבר אין זמן, הקירות לוחצים ובקרוב אצטרך לצאת לעולם.
|
כל אלה תמו להם, התפוצצו אתמול כשקיות המים שנזרקו מגג הבניין
הגבוה ביותר, וחצוצרות המבשרות את הסוף השמיעו קולן בצופרי
המכוניות שלנו.
רק הזכרונות ישארו, עמומים, וגם הם אט אט ישטפו להם כגלים
ששטפו את החוף בים אליו נסענו...
|
להוציא את הראש מחוץ למים, אל האור, אל השמש, לעוף אליה.
לשחות עוד ועוד למעלה, החוצה, כנגד הזרם, במעלה הזרם, לדאות
מעליו ולהביט בו מבחוץ ולא מתוך מעמקיו.
|
ממתי בא לך שוב לכתוב? כנראה בגלל היום הולדת, אתה מרגיש שבא
לך לכתוב, בא לך כי עצוב, עצוב קצת בגלל היום הולדת אבל לא באה
ההשראה, או שסתם לא מתחשק לך להכנס למערבולת של הכתיבה...
|
"מה היית עושה לולא ידעת שזה הוא היום האחרון בחייך?"
|
משפתח את דלת ביתו ונכנס אל חדרו, חדרה אליו תחושת שלווה
וביטחון, שהנה הוא במקום שהוא מרגיש בו כל כך בנח, כל כך בטוח,
במקום שלו- "המקדש הקטן שלי"
|
ואיזה תמימות לחשוב
שהפתרון לכל זה היא אהבה.
האהבה תמלא את החסר.
בגללה אאבד את הבדידות, היא תצבע לי את השממון בצבעים של קשת,
היא תקח את הכל.
|
כבר תקופה ארוכה איני מצליח לכתוב.
לעיתים אני מתפלא על עצמי, מה הסיפור?
לקחת דף ועט ליד, לשבת לבד קצת ולהתחיל לכתוב.
|
לא הייתה דעתנו מבינה פשר אושרו של אדם
אם עדיין לא גילתה היא מהם כאב וייסורים.
ואין אדם היה זוכה לחייך אם לא היה מרגיש את מליחות הדמעה.
|
אז מה נעשה? נשב בבית כל היום? נישן עוד קצת, נאכל עוד קצת?
אתה אומר לי שאתה מפחד לצאת בחוץ, אל העולם כי מסוכן ואפשר
למות, חשבת פעם על האפשרות של למות משעמום?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
איך אני יודעת
אם פרסמו את
הסלוגנים שלי? |
|
