|
אני (בצורה מכובדת ולא בגוף שלישי).
נולדתי ואז גדלתי. עכשיו אני יודעת יותר ומבינה
פחות.
"הנה זה הטוב הגדול ביותר לאדם, לדבר מדי יום ביומו
על סגולה טובה ושאר דברים בהם אני משוחח, לפי
ששמעתם, וחוקר את עצמי ואת זולתי, וחיים שאין בהם
חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם"...
אלו דבריו של סוקרט, כחלק מנאום ההגנה שלו במשפט
שנערך נגדו, כמה רגעים לפני שמוציאם אותו להורג,
בדיוק בגלל שאנשים כמותו נוהגים להיות מעצבנים לאין
שיעור. ועדיין, הוא כל כך צודק.
"חייה את חייך כאילו אתה עומד למות מחר, ולמד כל דבר
כאילו תחייה לנצח"
מהטמה גנדי
"אדם הרואה בגיל 50 את העולם באותה צורה שהוא ראה
אותו בגיל 20, ביזבז 30 שנה"
מוחמד עלי
עיניך הריקות מסמנות עבורי את תחילת המבוך. כמו אומרות- התחילי
כאן, נראה היכן תסיימי.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ. רצתי אל עיניך הפעורות מתדהמה,
וקפצתי לתוכן.
|
-ועמדת שם.
-כאן.
-מבטך שקוע ברצפה הנקייה.
-בהשתקפות שלי.
-טבולה כולך בעצב.
-ברחמים עצמיים.
-כל כך יפה.
-מאופרת.
|
חוזרת אל הפוך. מנסה עוד רגע לחפש את השקעים המוכרים של הגוף
שלה במיטה שלו.
|
"החיים חולפים",
אמרת,
"ואתם המשמעויות"
|
אני מציעה לך קשר:
שיחות טלפון בתדירות שנקבע מראש.
פגישות פה ושם
בבית קפה צדדי במרכז העיר.
|
בהתחלה רציתי אותך חכם:
שתכניס בי אש.
והאש
שרפה עד
|
גם אשת מדבר
תישחק כמו סלעיו,
תתפורר לאיטה
לניצחו של החול.
|
כמו בכל בוקר,
היא נשטפת
באורו של יום טרי,
עוברת חיטוי
על ידי כוח ההרגל,
|
אצבעותיך סורגים שקופים,
שתיקתך סוגרת עלי,
מבטך סוהר עלי.
|
ראיתי את השמיים מזדקנים פתאום,
מתכסים זיפים אפורים של בוקר,
|
מציירת מסלול על גבי קונכיות,
שנכנס אלי
ויוצא אליך
ושוב.
|
חושך מתפתל בין ערבות בוכיות
|
תפרום בקצות אצבעותיך
את קמטי הצחוק המעושה שלי
בסקרנות של ילד שפותח
עטיפת מתנה.
|
נבשל כל יום ארוחת בוקר
מבלי לדבר,
ונאכל אותה בגינת הפרא,
ערומים
|
אם תביט בשנית,
יבריקו עיניך,
ברעד מודגש
ורווי תאווה.
|
עכשיו
כבר אפשר
להרפות
את האחיזה
|
לזרום בנחלי המשפטים שלך,
במעיינות העברית המבעבעת.
ללגום בתאווה את המילים המרוות.
|
הזמן המטפטף לאיטו,
ממיס את עשן האוטובוס הסמיך
במעמקי השכחה
|
הוא נותן
אגוזים
למי שאין לו שיניים.
ופרחים צבעוניים
לכהי החושים.
|
מרחרחות אחר פיתולי שבילים
בכוח תקווה תמה
משרבטות בפסיעותינו עיטורי עתיד,
מגלגלות בינינו צחוק עיקש,
|
הקירות דקים
ומתקלפים,
עורגים אל
אוויר ירושלמי
|
אתה עירום
כעת, מולי,
כפי שלא היית מעודך,
כפי שלעולם לא תהיה.
גאוותך השברירית
מכסה על
שבריריותך הגאה.
|
ראה, אמרתי לך אז,
כיצד פתיתי השלג
התמימים כל כך למראה,
הופכים עורם
עם המגע בקרקע.
|
משוועת
לאותו רגע נדיר
של השלמה
|
נגרוף את עלי העבר
במגרפת ההווה.
עוד מחר.
|
בין שקיעות עבר אדומות -
מסגילות-משחירות
אתה קיים,
מסתבר
|
שתי דמעות.
לרגע אחד
היינו בכי.
|
אך הטוב גודש
מפעפע דרך המילים הרזות
קורץ אל הניסיון העקר:
|
כמו נרות יום הולדת,
במיטב מחלצותיהם,
נאבקים לחיות.
|
רגלי נשאו אותי
לחשוב.
וכך
מצאתי עצמי עורכת ביקור לילה
אצל השאיפות שלי.
|
רק קומה נוספה, כמו כדי לציין שבכל זאת אנחנו גדלים.
ילדים במדים גדולים מדי, טובעים בעתיד אקראי מתוכנן היטב.
|
ראשי סחרחר,
אני נופלת בעמידה זקופה לשלד החלול שבתוכי.
|
לפעמים, עצם מהותנו
היא להגן על חצי הסגריה הבוערת.
לשאוף אותה עד תום,
עד שיוותר רק אפר,
למרגלות השלט האוסר עישון.
|
גם אשת מדבר
תישחק כמו סלעיו,
תתפורר לאיטה
לניצחו של החול.
|
אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
|
|
סגור לרגל
שיפוצים
עוד דבר חוכמה
מפיו של אפרוח
ורוד על הדף
האחורי. |
|
