|
רנואר פורלן נולדה ב-1986. היא החלה לכתוב מגיל
מוקדם מאוד, כל לילה לפני השינה היה שוטף אותה גל של
כתיבה. והיא היתה רצה ומקריאה את שיריה להוריה עד
שלבסוף הם קנו לה ספר בעל כריכה עבה שבה תוכל לכתוב
את שירה וסיפוריה הרבים, לעומת הניירות הקודמים
שהלכו כולם לאיבוד. רנואר סיימה את הספר במהירות,
ועד היום היא ממשיכה לכתוב שירים וסיפורים.
כל מה שנכתב על ידה הוא תוצר של תחושות ומאווים
מחייה.
בוגרת מגמת אומנות 15 יחידות. חיילת בודדה לשעבר,
חייה כיום בארצנו הקטנטונת והיפה לבד (אבל סבתא פה!
ועכשיו גם אחי ביצע עלייה), מאחר ומשפחתה ירדה לפני
5 שנים לקנדה.
כיום לומדת כסטודנטית שנה א' לעיצוב תכשיטים בשנקר.
ילד כבן שמונה, על ברכיו, הוא בוהה בך. לפתע נוטפת ממצחו דמעת
דם...
|
היא מרגישה שהוא מתקרב, יו איך הלב שלה דופק עוד רגע יוצא
מהחזה שלה כמו סילון. היא מריחה את הריח שלו זה מספיק כדי לדעת
שהוא בא.
|
"רחללללללל!!!!!!!! הילדה שלי!!!! תחזירו לי את הילדה שלי!"
צעקתי בעוד שני בריוני השרות לרווחת הילד בעלי ידיים בעובי גזע
תופסים אותי בכוח, בעוד דמי נעצר. לאמיתו של עניין, באותו הרגע
הדם בגופי כולו נעצר. הם לוקחים לי את הילדה!
|
לפעמים אני רק רוצה להיות לבד.
בדד בעולם. עם עצמי. עם אנוכי. איתי. לבד.
אבל אני יודעת שזה בגלל שאני רוצה להיות רק איתך.
ועד שלא תהיה,
|
אומרים לי שאני צריכה להודות לו.
להודות לו שהוא נתן לי חיים.
להודות לו שאני קיימת.
|
אני כאן! אתה שומע אותי?
אני פה אתה רואה? רק כמה קילומטרים מתחת לארונית הספרים, מנסה
לצעוק לך כדי שתשמע.
|
רוצה שוב להרגיש את שפתייך הרכות, כמו לנשק בענן חמים.
לעבור ברכות על עורך החמים, להריח את אותו ריח בושם נעים, כך
בדיוק על העורף, ולחמם שם את האף הקפוא.
|
אתה תהיה זה שאיכפת לו ממני, זה שמסתכל עליי בהערצה, בפחד שאלך
לך.
כשבעצם אני היא זו שחוששת שיום אחד תעלם לי.
|
הנשיקה הראשונה. הנשיקה הכי רכה ורגישה.
באותו הלילה כששכבנו לישון, בהקיץ הלילה העירה אותי מן החלום.
|
חייבת לחתוך אותך בסכין.
דק דק כמו סלט טרי.
רוצה לענות אותך כמו שאתה אותי.
רוצה שתדע כמה אכזבת אותי.
|
פה, כל כך רחוקה ממך, מליוני קילומטרים של בדידות, ואוקיינוס
של געגוע.
אני כמהה אלייך ואוהבת אותך יותר מתמיד.
|
שאבת ממני את כל האנרגיה - מבפנים, מבחוץ.
עכשיו אני נכה - הגוף כבד כמו אבן, רגליי ברזלים הנטועים עמוק
באדמה הגשמית.
|
היא נכנסת לחדר. נו מה קרה? חיוך מבוכה, אווירה מתוחה.
|
אני חושבת שאני מדברת הרבה כי אני תמיד חשה את הצורך לנסות
ולגרום לאנשים להבין או להיכנס לראש שלי.
מעט מאוד פעמים מצאתי אנשים שהתחילו להבין אותי, אף אחד מהם לא
הצליח לחלוטי
|
לראות נופיה... כה מיושן כמו תמונות בגוונים חומים...
|
שהלב לפעמים כל כך כואב, כאילו הוא לקה במין אינפקציה.
כל כך כואב שפשוט בא לך לתלוש ולהוציא אותו החוצה.
|
אחרי כל החודשים האלו שאתה מנסה להתחמק ממני ואני לא שומעת את
קולך, אתה לא מתעניין בי, לא שואל וכך פשוט שוכח. שולח ד"שים
מידי פעם דרך חברים שלך. את מופיע כך פתאום כמו קול מן העבר
ומתחיל לצרוח עליי ולצעוק.
|
עניים זקנות. ציור מתוך הבגרות. אקריליק שחור לבן על בד.
|
רישומים ועבודות מהירות בחומרים שונים. ציורים מתוך הבגרות.
|
ציור פחם וגיר על עץ. מתוך הבגרות בציור. אזור היידיים.
|
פרספקטיבה של גבר על האשה. ציור אקריליק על בד.
|
|
|
42.
אחלה תשובה.
תמיד עובד.
סוכרזית
החיננית. |
|
