|
צא אל מחוץ לקליפתך
לגמוע סוד הבאר
הקליפה שוב לא תתאים
לא עוד שם תסתתר
קל עכשיו להיות אתה
פחדיך לעזוב
לעצום עיניים שוב להרהר
בכל מה שלמדו אותך
השאיפות אותן שאפת
הן בשירים שפעם שרת
הן שחררו לבך לצחוק
הן זכרונות יום האתמול
עכשיו עיניך שוב פקוחות
לשאול על איך, מתי ולמה?
לחקור את העולם, למצוא בו מקומך
לשלוח לחופשי את החלומות שבלבך.
-אמן-
הייתה יורדת מידי בוקר אל החול הרך, הזהוב.
זה המוכר לה טוב כל כך.
פורשת סדין לבן ונעטפת לה בחום של השמש,
בקרירות של הגלים.
ילדת ים. כך נהגו כנות אותה כולם.
אך היא ראתה עצמה כבתולת ים.
|
לפני כמה ימים בשיעור מדעים המורה נכנסה וצפרדע אחת, קצת שמנה
ברחה מהצנצנת, וקפצה לה על המשענת.
המורה נבהלה, צרחה וקפצה, עד שיצאה בריצה עם פנים אדומות.
כולם נדהמו, וישבו המומים, ורק גילי ישב, התמים.
|
כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי בחוף הים הקרוב לבית.
אוח! איזה יופי, סוף סוף שלווה.
אני לא יודעת מה יש בו, אבל יש משהו בים שתמיד מושך אותי,
מסקרן, ומרגיע גם יחד.
הלכתי לאורך החוף...
|
מממ, שווה ניסיון? החלטתי שכן.
חזרתי הבייתה ואף אחד עדיין לא הגיע. גם לא האחים הקטנים שלי
שיכולים לעלות לי על העצבים לפעמים. אז החלטתי לנצל את המאורע
המשמח ויוצא הדופן הזה ולחייג לפני שהבית שוב יתמלא בזימזומים.
|
You can take my life...
my friends,
my voice...
|
לא רוצה!
לא רוצה שיחוו בשבילי!
אלו החיים שלי!
תנו לי לנשום.
|
כה קטנה ותמימה.
מושלמת ומדהימה.
אך רק כלפי חוץ.
רק כשמביטים.
בוהים.
ומתפעלים.
|
זו שתמיד עומדת בכל הציפיות ומשיגה רק מושלם,
שילך כל העולם!
|
והעולם רק יתמלא בעפר,
לא יהיו מספיק דמעות לטהר את מה שנשאר.
|
הקנרית בכלוב המשיכה לשיר בקולה הערב
ואני הרגשתי מלאת חיים.
קולה הערב נתן לי חיים, תקווה וטוהר.
|
גם בלי מילים.
את השתיקה להפנים...
|
ונצליח.
עם קצת עבודה.
כי החיוך גילה לי בחלום...
|
צעדתי,
הלכתי בשביל עם כולם
הרגשתי,
הילדה הכי בודדה בעולם.
|
אנשים.
פרצופים חדשים.
שחוזרים, ממש כמו הגלים.
|
היום נהיה מורעל,
מהתפוח האדום של הנסיכה.
|
לברוח...
לנדוד הלאה מכל הרעש וההמולה הרחק הרחק
למקום אותו יכולה לראות רק הנשמה.
|
וברקים שוב על ידי מתנפצים
כשהגלים הופכים אדומים
|
מן האדמה, אמא
ואל השורשים
מחלחל לו הרגש
|
הפרחים מפיצים את ריחם לכל עבר
השמש זורחת
והציפורים מצייצות,נשמע עוד יום רגיל?
לא בשבילה
|
יצית על פני חיוך מלא באש.
בתשוקה.
באהבה.
בכמיהה..
מי ייתן ודעותייך הן תפילותי...
|
עוד כאב וצעקה.
עוד צרחה שלי שמחה...
|
ליטופים מדודים.
לאורך המרחק הלא מוגדר.
|
מביט מהצד העיגול השמן שצוחק וחונק.
ממה נרתע כעת?
|
נפתח באמצע היום ממציאות או חלום.
ואותם הרגשות המוכרים בי לפתע עולים,
מזכירים נשכחות שאולי עדיף אם היו נשלחות.
|
מביטה לה בקריצה,
ומגחכת על התמה.
שחשבה להאמין שאכן כך היא מהות הדברים.
|
תזרחי ילדה.
פניך מסוגלים להאיר את הלילה.
תסלחי ילדה.
אל תתני לעולם לפגוע בך.
|
אך בלבה מורגשת הקרה,
המתפשטת לה בנשמתה הבוכייה...
|
אולי נמאס כבר לשמוע שהכול בסדר...
יהיה טוב בסוף...
ממתי?
|
ורק כאב.
לא נעלם.
משאיר חותם.
|
אמת זמנית
שמתחלפת בצבעים לא ברורים
גוונים של תהום
עם פרצופים מחייכים
|
בורח ומשנה צורה
מתגלגל בחול,
והופך דמות אנוש
|
אולי זו לא השערה,
אולי זו הצעה.
אולי אני צריכה לשאול אותם למה דווקא לי קרה דבר כל כך נורא?
|
למה אסור להתיאש?
מרגישה בתוכי את האש.
|
אני רואה מולי ספינה המושטת על ידי מלאכית.
היא קוראת לי "בואי, הכנסי..."
|
מביטה החוצה ורואה ירוק.
שמיים מעט אפורים ושמש, מכוסה עננים.
|
התקדם לאט איש!
עצור לחשוב
על הטוב שבפנים
על החיוך בפנים...
|
יקירה,
בלי לומר שלום.
כי זהו הזמן...
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
לזכור ולא
לשכוח. אם שכחת
- תכתוב על
היד.
הדרך הנכונה
להתייחס ליום
השואה |
|
