|
 חלום רחוק שלי, בו האדם מעל כספו. |
בימים אלו, שנת ה-19 לחיי, אני "בחוות הכשרה",שנת
השרות (שנת התנסות למעשה) של תנועת "הנוער העובד
והלומד". אני חלק מגרעין קובוץ, ואנו גרים
בירושלים.
מתקשה לכתוב בתקופה כה עמוסה של חיי, אך מקווה לא
להזניח את תחביבי, הכתיבה.
עם כל האבסורדיות, בחיים של יצירה ובריאה, קשה ואין
זמן ליצור את הכתוב. אך האומנות, על שלל גווניה,
בעיקר אומנות החינוך, לא הדירה רגלה מחיי אף לא
לרגע.
היצירות שפרושות פה נכתבו לאורך השנים שעברו עלי,
מאז כיתה י'. היום הייתי כותב יצירות אלו בצורה
אחרת, בשפה אחרת, ובתקינות לשונית אחרת, אך אני רוצה
לשאיר אותם כמו שנכתבו במשבצת הזמן שלהם בחיי. גם אם
הם ילדותיות, גם אם עבר עלי הרבה מאז, הם מציגות את
התהליכים שעברו בי ואת מחשבותי.
"אל תתנו לילד מורה שאוהב את הספר, ולא אוהב את
האדם" יאנוש קורצ'ק הוא זה שתמצט תורה חינוכית שלמה
למשפט.
אהבת האדם היא האומנות האמיתית.
היצירה "פחד במה" מציגה את התהליך והקושי שלי להעלות
יצירות לבמה, ואיך זה משפיע על הכתיבה שלי. לכן אם
אתם בדף יוצר שלי, אשמח שתציצו ביצירה זו.
דרך צלחה לכל עובר-אורח.
סטלין: המטרה מקדשת את האמצעים.
מישהו: המטרה היא האדם, מה קידשת פה?
סטלין: את עצמי.
מישהו: אתה מבין שזה לא בסדר?! והאדישות שלך...
|
י: הלו
א: שלום
י: או, סוף סוף. במשך שעה אני מחכה, מזה צריך להיות?
|
החול הזה בולע את מה שנכתב בו, כמו ים שבולע דמעות. כל דבר
שנכתב, ישר מתכסה ונעלם. היא הייתה כותבת משפטים שהיו נעלמים
עוד לפני שסיימה אותם. כך היא כתבה אפילו סיפורים.
תמי פחדה לכתוב על דף, אפילו בעיפרון. היא ידעה שדפים אינם
נעלמים, אינם בולעים את המילים כמ
|
היי אתה שם, כן אתה שמסתכל למעלה, על העננים, אתה נראה לי
מתעניין.
רציתי רק לספר לך שהענן הגבוהה, שם למעלה, זה בדיוק זה, הוא לא
זז כמו כל העננים. כבר המון זמן הוא נשאר פה, בדיוק באותו
מקום, והוא רק משנה צורה כדי שיחשבו שהוא כבר זז, אבל הוא לא
באמת זז.
|
"עדיף ציפור אחת ביד, מאשר שתיים על העץ" אמר ג'ורג שנייה לפני
שקפץ מהחלון, כשבידו עוף צלוי שהכין ג'י-ג'י לארוחת הערב.
|
אני באותה הזדמנות, כשהייתה לידי, שאלתי אותה אם השיעורים האלו
משפיעים על אנשים. היא אמרה בקול שהשאלה מצוינת, והתשובה לא
ידועה, ושוב הסבירה לי שמעט מאוד אנשים באמת יודעים את החוקים.
אני התכוונתי בשאלתי אם אנשים רוצים להיות אזרחים טובים.
|
דמעותייך ירושלים
התאבנו גם הן
כביצורים ואנדרטאות
אשר חולקים איתך
היסטוריה כואבת
|
הוא בלל את שפתם, את עולמם,
את מחשבותיהם, את גורלם.
הוא הבדיל: שחור לבן, משם מכאן,
והסדר - מבולגן.
|
מתבונן בתמונה הישנה
כמעט ודבר בה לא השתנה.
חש אותה
מבעד לשכבות המכחול.
אך זהו צבע
מונח על דף שטוח, פרוש לגדול.
|
כשהפועל העברי נעץ את קלשונו באדמה המבטיחה
כשהוא נטע את עתידו בעמל כפיים לצדק ולשוויון
דמעת זיעה זלגה על הקלשון אל אדמת העתיד
דמעת יזע של עבד המשוחרר מכבלי הגלות.
|
איני מפחדת משום פצע חשוף,
תעטוף אותי לגמרי, כי קר בחוץ.
אל תצייר לי קשת בענן, ושמש בשקיעה יפה
תוסיף את הגשם, וספר לי אם אצלך השמש נחטפה.
|
אומרים ישנה ארץ, ארץ שטופת שמש
אך הארץ הזו שטופה רק דם.
הולך ברחובות ושומע שנאה כל הזמן.
|
"תירה לו בראש"- הוא אמר
"אתה לא צריך ממנו דבר,
הקליע יתביית כמו פצצה מחושבת".
הוא השיב: "הפלדה הקרה אינה הורגת"
|
בפעולה אני שומע
על המתודות שיצר לנו אלוהים.
מסיפור תנכי מחריד וקולע
עד לעליית הנאציזם ורודנים אחרים.
|
השלג יעטוף עצמו מסביב לזוועות.
הצמחים יוריקו מעל האפר.
הכפור יכסה את האדמה המקוללת.
|
שוב לבד אני גומרת
משחקת עם רגליי: פותחת וסוגרת
ואין איש בא בשער
ואין ידית לדלת.
|
תלוי בקצות אצבעותיי על קצה של צוק
גופי באוויר, ואצבעותיי עייפות, מזיעות
מבקשות להרים משקל כבד מנשוא
ואין חבל ובקושי תקווה.
|
תחושותיי שנרקמו למילים, כבר אינן שלי
כבר אינן תחושות. הן רק שטיח מאובק הנחבט ואינו חש.
צופה ביצירותיי מוצגות בחלון ראווה
לבדן. מנותקות. מעצמן ומיוצרן.
|
עם העט ביד
החל פוסע פסיעות דיו על הנייר
שהולך ונחרץ.
|
הינך יפה וזוהרת
כניצוץ של פטיש המכה בסדן.
כמה תשוקתך היא בוערת
להדליק במהירות כל אדם.
|
שתיקה.
יושבים על הספסל ושותקים.
חמש שנים של דיבורים על הספסל
עכשיו, שותקים.
|
החיים שלאחר המוות הם לא חיים בשחור ולבן
הם חיים בשלל צבעים.
הם לא חיים של מנהרה
הם חיים של מרחבים.
|
האיש הזה לא יכול להרגיש עצב, אך הוא יכול לדעת מתי עצוב.
הוא אינו מרגיש תסכול, אבל יודע איך מגיבים במצב כזה.
אותו איש לעולם לא פחד, אך תמיד ידע להתגבר על הפחד.
הוא אף פעם לא התרגש, אך ידע בכל פעם איך לרגש אחרים.
|
מה עושים כשהקור החודר לעצמות בלתי נסבל, אך התעסוקה היא איך
להשיג אוכל בכמות שתספיק לפחות כדי לחיות?
מה עושים כשהאהבה, התשוקה, האושר והשמחה הם כבר אינן רגשות,
אלא זיכרונות?
|
אך ככל שהתקדמתי וראיתי עד כמה אפלה המערה, ועד כמה גדולה
וחשוכה היא, ומעבר ליכולותיי, הייאוש עטף אותי.
להבתי הפכה מכאנית, השלהבת הפכה לפנס.
|
אם יש דבק אמיתי בעולם המחבר קצוות, התופר קרעים, המאחד
עולמות, הוא החיפוש אחר האמת והמחויבות לצדק. אם יש דבר המחבר
נפשות ולא אינטרסים, הוא ההבנה של המשותף לבני האדם, אך יותר
מכל- הרצון להביאו לידי ביטוי.
|
מטפל: טוב, כתוב לי פה שאת מכורה לבועות סבון...
מיכל: מסתבר.
מטפל: ספרי לי קצת על זה... מה זה אומר?
|
המבוגר:"לא תצליח להזיזם."
הנער:"ומדוע?"
המבוגר:"הזרם מעל כוחך."
הנער:"כוחו זעום אל מול מטרתי, לתהום הם נסחפות, מטרתי נכונה!"
|
השני מנסה להתחמק: א... אני צריך להישאר פה.
הראשון: מה הבעיות נעשה את זה פה. הנה יש פה שולחן.
השני: תשמע... אני פשוט...
הראשון קוטע אותו: אף פעם לא ניסית. בסדר אני אלמד אותך. יש לי
פה את כל האביזרים שצריך.
השני: לא צריך שום אביזרים!
|
א': איך תצעק בלעדיו? איך תקרא בקול? איך תשנה?
מ: אנחנו זקנים. אנחנו לא משנים. אנחנו מחליטים אם למות היום,
או למות מחר. זהו.
א: שטויות.
מ: שטויות? בדבר אחד אתה צודק, אדון צעיר, והוא שיש לך עוד
הרבה מה ללמוד.
|
|
|
כל האנשים
הבודדים האלה -
מאיפה הם באים? |
|
