|
קרס שערות חלודה
דגה זיעת בוקר שבת מתוקה
|
נגוני שדות זהב וערוות פחם
יהדהדו בנקיקי ראשך
העמוסים בעורבים המקוננים
את בהלת העפר שעדין לא כיסה
שמיכת הטלאים שלך
|
אוחזת במחזיק מפתחות
שפורץ את האזעקה המייללת
כל לילה ללא סיבה
יש לך שם תפילה קטנה שלא עוזרת
|
זאת ארץ אוכלת יושבה ושכניה אתה מפתיר
ולועס עוד ביס ססגוני בכריך המיונז שלך
התבונה עוד תנצח, אתה מגרד מקצות ציפורניך
את דיו המחשבות של המאה ה-18
|
|
|
שלי? שלי? איפה
את? עוד פעם את
מתחבאת מאחורי
המקרר? אה, זה
אני שאמרתי לך
להיות שם? מתי?
לפני שבוע? ומאז
לא זזת? אני
באמת רואה שאת
מאובקת. אז מי
מצצה לי כל
השבוע?
החבר של שלי. |
|
