[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוית בן-שוהם
אני עושה פווו

ICQ 262478001 262478001  
רוז אדמס


בקרוב מאוד יפורסמו פרקים חדשים!

הסיפור שירה ופרוזה נכתב ע"י 2 בנות -עשרה (אני, AKA
רוית, וחברתי המעדיפה להשאר בעילום שם) שאימצו את
השם הספרותי: רוז אמדס.

זהו סיפור מגירה מאוד אישי ומאוד "שלנו" והחלטנו
לחלוק אותו איתך :)
נשמח מאוד לקבל כל הערה\הארה\תגובה\עגבניות
רקובות\פצצות סירחון\הוכחות חיות לקיומם של שנורקקים
פחוסי קרן.
אל תחששו אנחנו לא ננשך.




לרשימת יצירות הנובלה החדשות
"דיוויד היקר,
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך לאחר זמן כה רב של דום שתיקה מצדך.
אשמח לפגוש אותך ולראות סוף סוף פנים מול פנים עם מי אני
מתכתבת במשך כמעט חצי שנה. אבל בתנאי שאתה תבוא אליי,
לאנגליה."


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
"אבל, לינק, היהודים הם... הם שונים. הם לא יכולים להתערב עם
האחרים", הוא חזר מבלי משים על מילותיה של אמו.
"דו מי א פייבר, דייב", פלט לינק נחרת בוז, "הרייסיזם יצא מזמן
מהאופנה".
"זה לא קשור לגזענות, זה... טוב, עזוב... אתה לא תבין".
"למה? מפני שאני לא יהו

"הם מגיעים לכאן ביום שישי בצהריים בשבוע הבא - כך שהם יבלו
אתנו בשאבעס..." העירה פתאום ומבטה נעוץ אי-שם בחלל.
"מי זה הם?" קימט דיוויד את מצחו. עד כמה שידוע לו אמור להיות
רק אדם אחד...
"מתיו והילדים שלו, כמובן", ענתה אמו.
"למתיו מיי בוי יש ילדים?!"

הוא חייך והרים לרגע את מבטו לשמע הקולות העולים מן המטבח.
הנערה עמדה מולו, בעיניה הירוקות שנעצה בו מבלי יכולת להינתק
שרר הלם מוחלט, והיא כמו נתקפה שיתוק זמני.
דיוויד ההמום לא עיכל את המראה שנשקף לעיניו.

"דיוויד", חשבה לעצמה בעונג, "הוא כאן..." ההכרה כמו חדרה
למוחה. "הוא כאן... דיוויד..."
ואז, בהחלטיות פתאומית, ניערה את ראשה בחוזקה וקמה בנחישות
מהרצפה. "אסור לך!" גערה בעצמה בזעף. "את מאורסת!" היא נגעה
בטבעתה, מזכירה לעצמה את חובותיה.

היא הביטה בו בעיניים ירוקות מבוהלות, מבטה חלף על ידו שנשענה
על המשקוף, חוסמת את היציאה מבעד הדלת הסגורה. היא הרכינה את
ראשה ולקחה נשימה עמוקה. "לט מי אאוט, פליז."
"איי דונט ת'ינק סו..." הוא חייך חיוך משועשע וכלל לא אכפתי
שהעלה את רמת עצבנותה של איב.

"אוקיי", קרא דילן וניער בקבוק שמפניה יקר ביד נמרצת, "לט'ס
פרטי!"
סמנתה ואנני ושאר בנות הזוג מיהרו לתפוס מרחק בשעה שכל הגברים
נרטבו מהקילוח הפתאומי וכוסו קצף תוסס.
"מזל טוב!" קרא דילן, "לדיוויד שמתקרב בעוד שנה למוות!"

הוא כיבה את הלפטופ המזערי שלו. לא היו לו כוחות לעוד הטרדות
הלילה. כעת, הדבר שרצה לעשות יותר מכל היה לישון. רק לישון.
הוא הלך למיטה, ושם השתרע לכל אורכו, מותש בעליל. שתי החלטות
ניצתו במוחו שנייה לפני שנרדם והוא התרומם קמעה. "אני לא הולך
להתנצל לפני סמית'.

איב, למרות כל הבלבול הרב שנוצר בי - איני מצטער לרגע על
התכתבותנו ועל פגישתנו. גם לולא אירועי הזמן האחרון - לא הייתי
מצטער.
אבל יש בפי רק עוד בקשה אחת...
May you give us one more chance...?
שלך(?)




אני לא מבין,
כשציפור נכנסת
בעץ, מה היא
רואה מסביב
לראש? ציפורים?
והדבק? למה הדבק
לא נדבק
לקופסה?
מי משלם את
חשבון החשמל של
תחנת הכוח?
לאיפה הגענו
לעזאזל?

אחד תוהה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 76366. בבמה מאז 13/7/07 14:47

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרוית בן-שוהם
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה