|
 262478001 רוז אדמס
בקרוב מאוד יפורסמו פרקים חדשים!
הסיפור שירה ופרוזה נכתב ע"י 2 בנות -עשרה (אני, AKA
רוית, וחברתי המעדיפה להשאר בעילום שם) שאימצו את
השם הספרותי: רוז אמדס.
זהו סיפור מגירה מאוד אישי ומאוד "שלנו" והחלטנו
לחלוק אותו איתך :)
נשמח מאוד לקבל כל הערה\הארה\תגובה\עגבניות
רקובות\פצצות סירחון\הוכחות חיות לקיומם של שנורקקים
פחוסי קרן.
אל תחששו אנחנו לא ננשך.
"דיוויד היקר,
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך לאחר זמן כה רב של דום שתיקה מצדך.
אשמח לפגוש אותך ולראות סוף סוף פנים מול פנים עם מי אני
מתכתבת במשך כמעט חצי שנה. אבל בתנאי שאתה תבוא אליי,
לאנגליה."
|
"אבל, לינק, היהודים הם... הם שונים. הם לא יכולים להתערב עם
האחרים", הוא חזר מבלי משים על מילותיה של אמו.
"דו מי א פייבר, דייב", פלט לינק נחרת בוז, "הרייסיזם יצא מזמן
מהאופנה".
"זה לא קשור לגזענות, זה... טוב, עזוב... אתה לא תבין".
"למה? מפני שאני לא יהו
|
"הם מגיעים לכאן ביום שישי בצהריים בשבוע הבא - כך שהם יבלו
אתנו בשאבעס..." העירה פתאום ומבטה נעוץ אי-שם בחלל.
"מי זה הם?" קימט דיוויד את מצחו. עד כמה שידוע לו אמור להיות
רק אדם אחד...
"מתיו והילדים שלו, כמובן", ענתה אמו.
"למתיו מיי בוי יש ילדים?!"
|
הוא חייך והרים לרגע את מבטו לשמע הקולות העולים מן המטבח.
הנערה עמדה מולו, בעיניה הירוקות שנעצה בו מבלי יכולת להינתק
שרר הלם מוחלט, והיא כמו נתקפה שיתוק זמני.
דיוויד ההמום לא עיכל את המראה שנשקף לעיניו.
|
"דיוויד", חשבה לעצמה בעונג, "הוא כאן..." ההכרה כמו חדרה
למוחה. "הוא כאן... דיוויד..."
ואז, בהחלטיות פתאומית, ניערה את ראשה בחוזקה וקמה בנחישות
מהרצפה. "אסור לך!" גערה בעצמה בזעף. "את מאורסת!" היא נגעה
בטבעתה, מזכירה לעצמה את חובותיה.
|
היא הביטה בו בעיניים ירוקות מבוהלות, מבטה חלף על ידו שנשענה
על המשקוף, חוסמת את היציאה מבעד הדלת הסגורה. היא הרכינה את
ראשה ולקחה נשימה עמוקה. "לט מי אאוט, פליז."
"איי דונט ת'ינק סו..." הוא חייך חיוך משועשע וכלל לא אכפתי
שהעלה את רמת עצבנותה של איב.
|
"אוקיי", קרא דילן וניער בקבוק שמפניה יקר ביד נמרצת, "לט'ס
פרטי!"
סמנתה ואנני ושאר בנות הזוג מיהרו לתפוס מרחק בשעה שכל הגברים
נרטבו מהקילוח הפתאומי וכוסו קצף תוסס.
"מזל טוב!" קרא דילן, "לדיוויד שמתקרב בעוד שנה למוות!"
|
הוא כיבה את הלפטופ המזערי שלו. לא היו לו כוחות לעוד הטרדות
הלילה. כעת, הדבר שרצה לעשות יותר מכל היה לישון. רק לישון.
הוא הלך למיטה, ושם השתרע לכל אורכו, מותש בעליל. שתי החלטות
ניצתו במוחו שנייה לפני שנרדם והוא התרומם קמעה. "אני לא הולך
להתנצל לפני סמית'.
|
איב, למרות כל הבלבול הרב שנוצר בי - איני מצטער לרגע על
התכתבותנו ועל פגישתנו. גם לולא אירועי הזמן האחרון - לא הייתי
מצטער.
אבל יש בפי רק עוד בקשה אחת...
May you give us one more chance...?
שלך(?)
|
|
|
דורותי:
"טוטו, אינני
סוברת שאנו
נמצאים בקנזס
עוד.."
טוטו: "דההה..." |
|
