|
 
האמת היא שכבר מזמן קוראים לה רביד עטיה, אפילו
בתעודת זהות, אבל במערכת במה שינו לה את השם חזרה
לרביד צור (למה???).
זה תקופה ארוכה שהיא לא כותבת כלום, אבל זה רק בגלל
שהיא הייתה עסוקה ביצירה מסוג שונה, אותה היא מכנה
"פאר היצירה", "יצירה חד פעמית", "עומר", ועוד
כינויים שונים.
אם היא הייתה מצליחה, היא הייתה מצרפת תמונה, שתראו.
כשהדממה עטפה את הקיץ שלנו וכבר צריך היה לרוקן את המאפרות
שמלאו עד גדותן באפר תשוקתנו, והיה לי נדמה כי ראיתי חיוך, או
אולי סתם הייתה זו עווית עצבנית, תגובה לא מודעת לחורף בחוץ
|
היד שלי עוד הייתה קפוצה ובכלל לא ראיתי מה שמת בה. הסתכלתי על
הגב שלך מתרחק ואתה הסתובבת פתאום והפצעת אלי את החיוך המקסים
שלך, זה שאף פעם לא עמדתי בו, ונפנפת לי. אחר כך נעלמת לשנים
ארוכות. או לפחות כך זה נראה לי.
|
בהזיותי אני רצה.
תמיד רצה.
בורחת ממנה. אלוהית ומרעילה.
ידי הירח שלה נמצאות בכל מקום אליו אני מגיעה.
כך ליטפה אותי בפעם הראשונה שנפגשנו, כך היכתה אותי מאז.
|
עוד לפני ששכבתי לישון ידעתי שמשהו לא בסדר. זה לא שקרה משהו
מיוחד, אבל כשהוא אמר לי לילה טוב והסתובב ללכת לחדר השינה,
ראיתי את זה על הגב שלו. משהו בצורת הנשיאה של הגוף.
|
ולאביב הגיעה
בגולגולת מרוצצת
וסחבות
|
חווה באה ואמרה
הבאתי חבר.
|
היו ימים
שדמותך הייתה נגלית אלי
מתוך ענני ערפל חורפיים
|
בשחר העולה
רקמתי לך מחרוזת
מילים שלא היה בהן דבר
|
המעין מאדים מדמך
ואת מחייכת אלי
מתוך בבואתך ההולכת ומטשטשת
|
אנשים פרומים בשוליהם
אנחנו
מתרופפים בחולשותינו החושפות
מסרגות רגש מוזנחות
מעופשות מחשיכה
|
מה צורך לדבר על אהבה בינינו
אם ראשי כבר נשען בך
חלומותינו כבר שזורים ביחד
וממילא ליבי שלך
|
תליתי חתיכה ממני
על הקיר
ליד המחשב
אולי תאהב אותי כך
בשיטוטיך
|
אתה אומר
פרקי משא מעל כתפייך
ונוחי
|
ואת
בבואך
לוחשת גרגירים של סופה לעברי
|
שחי ואגל לך סוד יסורייך
בבואת בדולח עתידך
|
אותם הכאבים
באותה נשימה כבדה, מסונוורת
|
בלילות
יוצאים הנחשים לתור את עקבותיי
והס לחישתם
מרעיד את דלת אמותי הישנים בצל קורת ביתי
|
בעומק חסרונך
אני אוצרת את דבריך,
משחילה אותיות אחת-אחת-אחת.
|
לא שמעתי מעולם משק כנפי יונה
ואין עלה של זית
רק זנבות מעשי בוערים
אדומים מבושה ומאש
|
בשערי הבגידה באתי
למצוא שערות אהבתנו הגזוזות
|
מערומי האמת לוחשים לך
היכנעי
|
ריקודי השיבולים של שערך
כשהרול דלקה בעקבותינו
מותחת את היופי עד אין קץ
|
פיזרת בי הבטחות
שווא בגופך
|
את תהיי לי משכן התפילות
ומקום הכאב
והעונג.
|
זה העיניים הטובות שלך, ילד
שהצילו אותי מהטירוף המדבק שלך
הטירוף המשכר הזה בלב היער
|
השעה מאוחרת בתי
השכיבי אותי לישון
מחר יום גדול הוא
ככל הימים
|
אני עוד לא רצה אחרייך וכבר אני עייפה
|
לא במים ארחץ את ידי
חרבי אשטוף
לא במים
|
בידיים חשופות אני מכיירת מילים
להוציא מים מסלע
להרוות את נפשי
באבן
|
באותם ימים שהרשיתי לך לאהוב אותי
והעץ הנטוע עוד היה שתיל
יכול להיות ששמת לב
איך הטפטוף הקבוע הרעיד בי
סבל או תענוג
|
לעיתים, היית אומר לי
לא נשאר לי מה להגיד
כשאת בוכה בי ככה
ומסתכלת
|
התחננתי על חיי
שלא למות
ואיך אמשוך עוד ככה
בצער הרחובות המוגפים
|
ערפתי את ראשי כל הגברים
כולם
|
כיליתי בך אין סוף זעמי
ונטרתי לך עד זוב דם
ובשובך לעת ערב, תסור מעמי
לעוקדני על מזבח חינם
|
אני מתקלפת מולך,
כמו בצל,
שכבה אחרי שכבה
|
נניח
שהיה זה אביב
כשהיינו יחד
|
אני משתדלת לא להביט
אבל
בדמיוני
עולות עיניה
|
לעיתים נוגסת בי הרוח
ממלטת מתוכי
שתיקות של מבוכה
או חיוכים של זכרונות ודי
|
על חומותייך עיר
בצורה ומכונסת
ומי שומר עלייך בלילה
כשרוח מרחפת
על פני התהום
|
"צייר לי כבשה"
היא אמרה,
ואני לא יכולתי לסרב.
|
וכשהיו הרעמים נחים
נחתי גם אני בזרועותיך
|
אתה זוכר
איך בטיול האחרון שלנו יחד
בחורף תשעים וחמש
הגשם לא פסק
|
ראה
איך נחתמו סלילים של רגשות
בדונג העלבון
איך נארז הלב בקופסתו
מועבר אל התא הקטן שהוקצה לו
|
היזהרי
ורוצי
מתנפנפים נסי כניעה
לא לך, בתי
את, רוצי
|
אספתי את רסיסי מילותייך
ולא הצלחתי להשלימן
|
רק מילים
אתה אומר
זה רק מילים
זה לא כואב
|
התפתיתי לאחוז בידו של החושך
ולחשתי לו להתקרב
|
הברושים לא תמו לנוע עם הרוח
הם קדים עדיין לחמה
אי ודאות לילית מעדנת פסיעותיה
על מרצפות מוצלות וגלויות לעין כל
|
עצמתי את עיני
שלא לראות
כישוף ירח בשערך
|
שנינו
בקשר הזה
כמו
אבנים של זכוכית שמשחקות בנדמה לי
ואף פעם לא נלוטש לכדי יהלום
|
שפיותי אינה ממלאת
אפילו שקיק בד
הצרור למתני
|
התקרבי, התקרבי
אתה לוחש
מסנוור את עיני בפנס
|
זה היה מסע ארוך, והמילים התעייפו בדרך. הן איבדו גובה וצנחו
בחבטה על הקרקע אחת אחרי השניה.
|
דברו איתי דברו איתי אני לוחשת לקירות
|
היער בראשך אפל, אפל ומלוכלך, ומחשבות באות, בעל כורחך, את
מגרשת רק בשביל לראות אותן שבות בדמות אחרת, להלום או לחדול,
האם להיכנע לשלל דמויות האופל הרודפות אותך בחלומות מיוקצים,
מסויטים, של ערפל סמיך ממים ומדם.
|
וזו אינה בחירה ממש כי אם גורל כתוב ביד עיוורת, מדויקת, שאינה
רועדת כמו ידך אלא בוטחת, אז בטחי בי והניחי לי להיכנס ולחבק
ולהשתיק קולות הכשף העוטפים אותך מפעם, שעבר זמנם והם בטלים
כבר, כל אותם פחדים שהונחו בך.
|
הם לא שכחו ולא ישכחו. את הרגש את לקחת מהם מזמן אבל הזיכרון,
בזכרונם שכחת לפגוע. והם זוכרים אותך היטב, אני מבטיח, שלא
יהיה לך ספק, ילדתי. הם זוכרים כל תו בפנייך, והם זוכרים היטב
את חיוכך, והם זוכרים יותר מכל את מילותייך שארבו להם בחושך.
|
אני רואה רק את שפתייך זזות. מעינייך אני נמנעת. אני מקרצפת
אותך ומכחישה את האלימות שעולה בי כלפייך, את השנאה שתראי אם
רק אישיר מבט אלייך. אני נאבקת בצורך לפצוע אותך, לראות את הדם
שלך ממלא דליים.
|
והכל נרגע וצבוע לבן, וכבר לא עופרת, רק לפעמים עוד סופרת
כבשים, כשאתה במקום אחר ואני שוב לא נרדמת, ואני יכולה להסתכל
עליך כשאתה ישן, ונגיעה קלה מהשלווה שלך נוגעת בי, ואני כבר לא
נחנקת ולא נלחמת על האוויר, והחיים, והמקום, והמיתה והשינוי,
שפשוט קרה מעצמו כשה
|
היא נתנה לזמן לעבור על פניה. היא הרגישה איך השניות מפרפרות
על העור שלה, היא הרגישה את הדקות נושבות בשערותיה. היא נתנה
לשעה אחר שעה לחבוט בה, ולימים להלום.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
ברור לי שמה
שאני כותב
עכשיו, יתכן
ולעולם לא אראה,
זה סיכון שאני
מוכן לקחת על
עצמי, רק כמה
משפטים בלי
אמצעי זיהוי,
מסר פשוט וזהו,
נראה לי שקוראים
לזה סלוגן, אח
אני אלטרואיסט
וצנוע יש לומר,
למרות שלא תמיד,
כשאני כותב
סלוגנים אני
כזה, אבל כשאני
מזיין אני חרא
של בן אדם, לא
משנה כמה היא
צועקת, אני לא
משחרר ת'חבל,
מצידי שתיחנק,
כולה תיירת
מפראג, מה הביג
דיל?
תקראו לזה אונס,
אני קורא לזה
הכנסת אורחים. |
|
