|
שלום לך קורא יקר!
מיד אפרט על מה מדובר:
תמצא כאן יצירות של מוח מהורהר
שאולי לא נכתבו על ידי אדם כל כך מוכשר,
אבל בהחלט עזרו לו בזמנים קשים,
וללא ספק משקפות לו חלקים מהחיים.
אז נכון, הדימויים קצת מפוצצים,
ונכון, המצבים פה קצת מוקצנים,
אבל אולי תגלו פה משהו מקסים
ואם לא, אפשר לקלל בתגובות- אתם מוזמנים.
דרכי-אדון גורל טורף
את הקלפים.
|
The speed
of sound
in moving lips,
|
שבונים יחד
כדי שיום אחד נשב
ונשקיף על העולם
מלמעלה
|
ופסלי המתכת רוקדים, חפוזים
לקולות הצרצור של השקט
את הוואלס המתוק, את קינת העולם
את נשמת האדם נעתקת
|
עוד רסיס של רגע
מעל עוד חוף סלעי
|
כמו חשמל ללב פצוע
כמו דקירה, הפעפוע
העדין עוד מדבר
מתוך הרוח הקפואה
|
שתי צלקות הרות אסון
לשני לילות של תאווה,
על שני סוסים הדוהרים
על אבנים חורשות רעה
|
זה לא משנה אם אתה אח או רע
לא חשוב אם גדול או קטן
וזה לא משנה אם הולך או נוסע
המפלצת שבי כבר יודעת לאן
|
כאב-לב הוא אביר ואני הוא סוסו
הדוהר אל שקיעה מתייפחת
מה נאה אדוני, מה כבד אוכפו
השומר את פחדיי כאן מתחת
|
אדם וציפור בחדר בלי חלונות.
אבן נופלת על לב.
מילים של אנשים זרים,
צליל נושן ומשתק.
|
סגול חדש עולה הרחק -
הרחק בקו האופק
מעל אגם שקט, עייף,
מלא (נרד יחדיו לעומק
|
היא תמיד חלמה
הוא סבל מסיוטים
היא תמיד אמרה ו
הוא תמיד הפנים
|
וכדרך הגלים (נושכים
בעץ יגע קרב)
נמוג חיוך מתוך שפתייך,
צל על קו חוף צהבהב
|
במותי אבקש את שלא מבקשים
להיות לך לאפר נשכח
|
ומעומק הים, רינתך בוכייה
תעלה אל אזני כל שומע
טירופך, אדמה לעוגן שפיות
בעולם מתנדנד ודומע
|
תינוק שקוע בחלום מונח ביד לאה
על סף דלתו של אלמוני,
בעריסת זכוכית דקה
|
בסופת פרצופים ברחוב הסואן
ביום אגבי, מדלג בין לבין
הגרונות הצמאים לארסו המתוק
נשאף וננשף, משתק ונמוג;
|
אפרוש חיוך על פני הים,
ואהיה ריק מכל תוכן
|
מתשוקות העתיד תדלגי, אהובה
עת הסהר רודף מערבה
ואני אמהר ואקוד לסופה
שתביא את כניעת מילותיי בה
|
אני רואה
אך לא מרגיש
לאט, בשקט עוצמתי
תופר אותי אל תוך עצמי
|
הד צווחת התן קורע
חור בעור השקט
אות שכל שומעה ידע:
עת לנחם עלמה נשנקת
|
זה נגמר כשהלכתי בחליפה מוזרה מעט. המצח שלי היה שלם.
הרכבתי סתם מילים לסתם משפטים והחלפתי אותם עם סתם אנשים,
לא דיברתי על מה שקרה.
אבל ידעתי
|
אתה עוצם עיניים ויודע שיש גן עדן. יודע שהוא ממוקם איפשהו
במעלה הצוואר
שלה, קצת מתחת לאוזן. איפה שהבושם מתערבב עם השמפו ועם הריח של
הגוף
שלה.
|
אל הארכיון האישי (46 יצירות מאורכבות)
|
|
מה שאני הכי
אוהבת בתוכנית
של מירב מיכאלי:
שהיא נגמרת ואז
יש החמישייה
הקאמרית.
זהו, גמרתי. |
|
