|
מכאן ומעכשיו (ועם מעט שאיפות אולי גם לשם
ולאחר-כך).
נו. מה נו, אתה רואה שאני צוחקת.
|
ואני יודע שזה ממש ממש טיפשי, אני יודע שזה הכי טפשי בעולם,
אבל איכשהו כשהיא סיפרה את הסיפור הזה זה הרגיש לי קצת כמו
להיחתך סתם פתאום מהמכסה של הגבינה; חתך קטן שאתה מרגיש
אידיוט, הכי אידיוט מכמה שהוא מציק
|
היא תשמור על קשר, כל הזמן. אני מתקדם ומפלס את דרכי בין
האנשים. האוטובוס עוצר. הדלתות ואני נושמים ברווחת הקלה
קולנית, הן נפתחות ואני יורד.
|
עכשיו היא באוטו חוזרת לבעלה רגועה ושלווה. החלון פתוח. היא
שרה שיר איטי עם הרדיו. מוציאה מתוכה אויר, לאט, בנשיפה ארוכה.
|
בדיוק כשנהיה לפסטרנק קצת שקט בראש וכל העננים האפורים התפזרו,
אלינור באה, דפקה בדלת, דפקה את הכל, נכנסה כאילו לא הייתה
אצלו אף-פעם (והם גרים ביחד כבר מעל חצי-שנה)
|
"המכונית עובדת. הוא אומר שזה הוא שמקולקל". כלום לא זז. רחוב
חד-סטרי. גם החום תקוע. צופרים. אני סוגרת את הדלת ומתקדמת בין
המכוניות. "תזדיין!" צורח השמן או מישהו לידו. היו אולי שבע
מכוניות לפני. ואז הוא. במכונית קטנה אדומה. האוטו מותנע, לא
זז
|
היא טעמה בחורים בכל הטעמים. היא מזיזה את התחת ועוד חצי
מועדון בערך. הביטים מכים בה, גוררים אותה ברחבה לכאן ולשם.
ושוב לכאן. ושוב לשם.
היא שולחת לי מבט עם כל הצבעים, היא זזה לכאן ולשם. ושוב
לכאן. ושוב לשם.
|
היום על כל ארבעה אנשים יש שפה. וגם היא משתנה, זזה. לא
עוצרים. אין לקבע. היום אתה מתחיל להגיד אותן מילים, עד שאתה
גומר, זה כבר משהו אחר. אנשים לא יבינו, לא תצליח לגעת, להחזיק
עם זה. עד שמוציאים מילון היום - זה כבר ישר לירוק של
הועד-למען-החייל.
|
ש בית פרטי
יש ילדים שמשחקים על הדשא
יש כלב, עדיין גור. הוא נובח,
רץ לכל עבר.
|
זה כמו כיפה אדומה שלא ירדה מעולם מהשביל.
|
אלכס אומר שהוא אוהב אותי
ומצרף את הירח למשפט.
הר-ריש שלו מתגלגלת
מחליקה לי על הבטן
הוא מדגדג אותי גם קצת עם היד
|
|
|
מי אמר אני ולא
קיבל?
גרפומן הסלוגנים
בתקופת מכירת
הארטיקים |
|
